לאחרונה, אני נזכר ביום שבו בחרתי לי את דרכי בחיים.

"שלושה דרכים עומדות בפנינו, בני מעמד הביניים, במדינה זו",
נאמתי בפני המאזין הממושמע,
"האחת, בה בוחרים כולם, היא הנוחה ביותר. בית ספר בציונים
גבוהים, צבא, תואר באוניברסיטה, מקצוע, קידום ממוצע במשרד
גדול, אישה בגיל שלושים, ילד ראשון ומשכנתא בגיל 32, עבדות של
10 שנים לפחות, ובגיל 42, במקרה האופטימי, נגמרת המשכנתא,
ואיתה החיים. לפתע מתגלה לו סרטן קטן, וכרס גדולה. האישה
מתפרקת, האהבה מתה, וכל מה שנשאר זה שלושה ילדים, שאחד מהם
מתוסבך לגמרי.

הדרך השנייה, היא לחתוך מפה למקום בו המשכורת יכולה לאפשר חיים
נורמאליים.

השלישית, לנסות להצליח פה. ללכת ראש בקיר, לא לעבוד בשביל
אנשים, להיות יזם, לנסות להצליח לבד פעם, פעמיים. ליפול על
התחת ולהמשיך בעקשנות. ככה, עד שבסוף זה ילך."
"אינני יודע באיזו דרך אבחר", אמרתי למאזין, בעודי מגרד את
פדחתי, "אבל בודאות יודע אני שלא תהיה זו הראשונה".

מים רבים זרמו מאז בירדן, עד שהתייבש לו לבסוף, וגם אז המשיך
הזמן לחלוף, והריני אדם זקן.
ואמנם, לא בחרתי בדרך הראשונה. ראשית, ניסיתי להצליח בכוחות
עצמי כאן. במשך 5 שנים שלאחר שחרורי הקמתי קיוסק, בית קפה, בית
ספר למחשבים, מיזם בייעוץ מס, וחנות באינטרנט לממכר ארטישוקים.
הייתה זאת תקופת העסקים הקטנים שלי, וכולם נכשלו כישלון חרוץ.
בצער, הבנתי שאין די פראיירים מסביבי, והלכתי לחפש לי מקום נוח
יותר. וכך, בגיל 27, עזבתי את חברתי, מיכלי, וטסתי לגלות,
לאוסטרליה.
באוסטרליה היה קל. שם היו מספיק פראיירים, והם אפילו לא נראו
מוטרדים מזה. חיש קל פתחתי לי סוכנות תיווך קטנה. תוך 3 שנים,
קניתי לי שם טוב, ומכרתי אותו בעבור ליטרת שמן. ליתר דיוק,
בעבור 4 מיליון דולר במזומן. החוק האוסטרלי עתיק משהו, שרידים
של חקיקה מנדטורית עתיקה, ואין בו הסדרה מסודרת לנושא
המשכונים. לאחר שנטלתי כמה משכנתאות על בתים שהשכרתי, ומכרתי
את אותם בתים למספר לקוחות, ארזתי את מטלטלי, והסתלקתי לסיירה
לאון, משאיר מאחורי עסק בפשיטת רגל מוחלטת, ועוד כמה עשרות
אנטישמים בעולם.

בסיירה לאון קניתי לי וילה גדולה, צבא קטן שישמור עלי,
והתחתנתי עם ניקול, הולנדית צעירה שבאה למקום לעזור לילידים
שלא לגווע ברעב, והבחורה המקסימה ביותר עלי אדמות.
בסיירה לאון, כריתי יהלומים, עד שנהייתי עשיר כל כך, שקניתי לי
אי קטן בים האדריאטי. סתם, שיהיה.
הייתי המאושר באדם בערך חודש, עד שלרוע המזל, אישתי נרצחה על
ידי מתחרים עסקיים. הדבר לא מנע ממני להמשיך בעסקים כרגיל, אך
התנקמתי. מעולם לא גיליתי מי עמד מאחורי הרצח, אז פשוט הרמתי
טלפון לחבר שבעניינים, כמו שאומרים, והוא הרים את כל הבניין
הראשי של סינדיקט דה-בירס. עם הבניין התרוממו 56 יושביו בתוכו,
שנהרגו במקום, ועוד כמאתיים שנפצעו.
לי לא היה אכפת. ניקול שלי מתה.
מיותר לציין שאף אצבע מאשימה לא הופנתה כלפי. אנשים כמוני לא
מואשמים לעולם, גם אם כולם יודעים שהם אשמים.

בגיל 77, מכרתי את הטירה שעל האי, ואת הבית בסיירה לאון, ואת
העסקים ברואנדה, ובאיסטנבול, ואת רבי הקומות במנהאטן ואת
הקזינו בוגאס, ואת כל שאר הנכסים האינסופיים שלי, שמעולם לא
זכיתי לדלות מהם טיפה אחת של אושר. חזרתי באיחור של 50 שנה
לארץ, הביתה, רק כדי לגלות שאין לי בית. הורי מתו. במשפחה
הייתי מאוד פופולארי, עד שעשיתי ניסוי ושיקרתי שאיבדתי את כל
נכסי, ולפתע הוחרמתי. מרוב דיכאון, קניתי את רמת אביב, ושיפצתי
את מכון הכושר הרעוע של האוניברסיטה, ובניתי מגדל יותר גבוה
מעזריאלי.
זה לא עזר.

הלכתי לטייל על הים, בכפרי הדייגים שבאזור זיכרון יעקב. ראיתי
בתים על הים, בלי גדרות, בלי שומרים, בלי צבא. בלי מתחרים
עסקיים שמחכים בפינה, בלי עסקאות נשק מפוקפקות, בלי אנטישמים
ושנאת חינם. סתם בני אדם. אנשים ממעמד הביניים, ממש כמו שאני
הייתי כשעזבתי. אנשים שחיים טוב, שמחייכים אחד לשני, שהאישה
שלהם מתפרקת אבל יש להם שורשים, וחברים, וחיוך על הפנים רוב
הזמן. שיש להם ילד אחד קצת מפגר, אבל הם מטפלים בו ודואגים לו,
והוא כמעט מרגיש נורמלי. באתי לשם לבקר את מיכלי, החברה שעזבתי
כשהלכתי. מיכלי הייתה נשואה. ראיתי שם את עצמי, אדם בגילי שהיה
נשוי למיכלי, עם חיוך מתמיד על הפנים, עם עשרה נכדים ואפילו
שני נינים. לא היה לו סרטן, ומיכלי לא התפרקה. ממש לא. למעשה,
היא נראתה נפלא. ואף אחד מילדיו לא היה מתוסבך. למעשה, מיכלי
סיפרה לי שהם מצליחים מאוד.

הים היה מלא דגים, והדייגים של פורדיס היו מלאי רון. שאלתי
מהאדם שנטל את חברתי חכה, והשלכתי אותה למים. חיכיתי וחיכיתי,
אך אף דג לא עלה בקרס.

חשבתי שוב על שלושת הדרכים, ותהיתי עם בחירתי בדרך השנייה
והשלישית הייתה מוצדקת. הנה, בעלה של מיכלי בחר בדרך הראשונה,
והרי הוא מאושר.

מיכלי התגנבה מאחורי. "האושר", כך אמרה, "איננו עניין של
גיאוגרפיה, ואף לא של כסף". "את האושר שלנו מגדירים האנשים
שסביבנו. אתה ויתרת על השורשים שלך, על החברים שלך, על המשפחה
שלך, על אהבה".

אחרי שהתאוששתי מזה שלמען הסיפור מיכלי ידעה מה עובר לי בראש,
הרהרתי בכך שזה נכון. גם על ניקול ויתרתי בהתעקשותי על עסקאות
מסוכנות. יזכרו אותי שנים ארוכות, ועל מה? על האכזריות שלי
בעסקים, על היהלומים שלי, והעובדים שלי בסיירה לאון במשכורת
רעב. רציתי לשנות, אבל כבר הייתי זקן ועייף. עליתי על המטוס
הראשון לסיירה לאון וחזרתי לאחוזה שלי. שם חיכתה לי, כמה צעדים
מהאורוות, אחוזת הקבר שלי.
על המצבה כבר חרוט הכיתוב, בעברית:
"האחד שהחמיץ את חייו" .
ההלוויה שלי הייתה מפוארת. ראש הממשלה הגיע. גם שרון, וגם זה
של סיירה לאון. הגיעו עוד המון מפורסמים. אנשים שפגשתי פעם
בחיי במסדרון הספידו אותי בדמעות, ואיחלו ניחומים למשפחתי.
משפחתי הייתה שם, וכבר החלה בהתקוטטות על הירושה.

כשקברו אותי, כל העושר לא עזר לי. הארון אמנם היה מצופה זהב,
ויהלומים, תוצרת בית, אבל הגופה שלי לופפה בתכריך לבן פשוט.
הקברנים זרקו אותי פנימה, וכיסו בחול איכותי מקליפורניה.