הלכתי לעוד בליינדייט. האמת שהוא היה קצר במיוחד. פשוט הבטיחו
שרב וישבנו בחוץ, ונעשה לה קר מהר, כי לא היה שרב. היא מצאה את
ההזדמנות הראשונה שילמנו ונגמרה הפגישה.

ליוויתי אותה לאוטו וכשנפרדנו היא לחצה לי את היד. מיד נזכרתי
בדברים של בחורה תמניה שיצאתי לפגישה עיוורת. התמנייה אמרה שזה
לא נראה לה ללחוץ ידיים בסוף פגישה. היא טענה שללחוץ ידיים
בסוף פגישה עיוורת זה כמו פגישה עסקית. היא הפתיעה ונתנה לי
נשיקה על הלחי.
האמת זו סוגיה מעניינת איך לסיים פגישה עיוורת. הרי כולם
מדברים על קשיי הפגישה עצמה...
אבל בסוף איך מסיימים. אין כמעט פגישה עיוורת שבסופה מחליטים
כן או לא. לרוב הולכים הביתה להקשיב לעצמך.
אני חייב להודות שרוב הפגישות סיימתי בלהתראות ולפעמים בתוספת
חיוך.
אז גם אם היה נחמד, מה צריך לעשות, ללחוץ את היד ברשמיות כזאת
שסיימנו מפגש עסקי או בנשיקה על הלחי כאילו אנחנו דודים, קרובי
משפחה?
האמת שזה ההבדל בין המזרחיים החמים והאשכנזים הקרירים.
שאחותי התחתנה עם עיראקי, אז אימא שלו כל פעם נתנה לי נשיקה על
הלחיים. בהתחלה לא הבנתי את זה, כי מי שקיבל חינוך ואופי פולני
אשכנזי, נשיקה על הלחי אולי נותנים לתינוק. אח"כ כבר הבנתי
ואני אפילו מקדים ונותן נשיקות על הלחיים לדודים ולדודות של
הגיס שלי כמובן. כי אצלנו במשפחה מצד אבא ומצד אימא מקסימום
מסיימים פגישה בלחיצת יד.
אתן רק עוד דוגמה קטנה להבדלים. למשל תשאלו כל עיראקי והוא
יגיד לך מי הדוד של הסבא שלו ומה הקרבה של כל בן דוד מדור
שלישי.
אצלנו האשכנזים יש קרובי משפחה מדור כלשהו, מי סופר,  בכל פינה
בארץ ולפעמים בעיקר אם צריך, גם בעולם. אף פעם לא שומרים על
קשר, אלא אם כן צריך את הבן דוד מדור כלשהו. אם צריכים לדעת מה
היא הקרבה המדויקת חוזרים לעבודת השורשים מכיתה ג' עם עץ
היוחסין.

זהו אז חייכתי ולחצתי את היד בחזרה.
עוד פגישה עיוורת.
ולעצמי קיוויתי שהבאה כבר לא תהיה כזאת...