הכל התחיל כשאחת אמרה לי בלילה בטיול במדבר, שאני אלכוהוליסט.
היה לילה ואמרתי לה שדווקא יין היה יכול להיות נחמד במדבר. היא
קבעה שאני אלכוהוליסט.
אני יצאתי למסע זיהוי עצמי. מה, ייתכן שהיא צודקת? ייתכן
שהתמכרתי, מבלי לשים לב, לטיפה המרה?
אני שלא שתיתי טקילה בחיי, שלא מכניס לביתי וודקה, ערק, וויסקי
או קוניאק? אני?
בסה"כ שותה כוס יין אדום או בירה לבנה! אז מה אני,
אלכוהוליסט?
חזרתי לקבוצה ושאלתי אותם אם אני באמת שתיין. הקבוצה הסכימה,
אמרו שאני אלכוהוליסט.
הם מיד הזכירו שלפני שבוע הייתי במסיבת צוות. אמרו עלי
שהשתכרתי. זכרתי היטב את המסיבה והיה פרט אחד או שתים ששכחתי.
כאילו שכל דבר בחיים זוכרים!
סיפרו לי שהתעללתי בעוגת יום הולדת. בטח שאני זכרתי את העוגה.
היא הייתה מעוגות היום הולדת שלא טעים לאכול את כולה, כי הם
מלאי שומן, לכן תמיד אוכלים רק את החלקים הטעימים ואת השאר
זורקים. האמת שזכרתי את העוגה וגם את ההתעללות שעשיתי בה.
ראיתי את העוגה על שולחן בפינה בודדה, אף אחד, לא התייחס אליה.
אז יחד עם היין התחלתי לטפל בעוגה.
אכלתי בין השכבות, היכן שיש קרם והאנשים שמסביב למדורה אמרו
שאמרתי לכולם, שאני חופר מחילות קרסטיות.
בחיים זה  לא יכול להיות שאני אמרתי דבר כזה! אני אסביר לכם,
או מערות קרסטיות או מחילות מסתור. כי ככה זה בטבע, ככה זה
בעברית! את זה אני יודע.
סיפרו עלי שהזזתי את השולחן שעליו עמדה העוגה ואמרתי שזו רעידת
אדמה יכול להיות, הגיוני, אבל על זה אני לא חותם.
וגם שטפטפתי מהנרות על העוגה - זו הגזמה ולדעתי זו המצאה מלאה.
אבל שיהיה...
מה שנכון שבין החפירות לרעידות האדמה, שתיתי כוסות יין. בסוף
אי זוכר שהרגשתי לא טוב. לא, לא מהיין, כי אותו הפסקתי לשתות,
אלא מהעוגה. הרגשתי, כמו שמרגישים אחרי שאוכלים משהו מתוק
וטעים יותר מדי ובסוף בה להקיא ומצטערים שאכלתם כל כך הרבה.
בקיצור ככה הרגשתי וגם קצת מרחף מהיין.
כולם הלכו ורק אני הייתי צריך להסיע כמה חברה הביתה. הייתי
ברחובות אז הייתי חייב לעבור בבית ברחוב ויצמן, כי כתבתי עליו
יום יומיים קודם לכן קטע עצוב.
אלו שהיו באוטו לא הבינו לאן אני נוסע. חשבו שאני שיכור או
משהו. אני עם בקבוק יין אדום יבש בן רגליים, כי הפקק נהרס
בפתיחת הבקבוק במסיבה, ולא היה כל דרך לסגור אותו וגם לשפוך את
היין, זה לא היה רעיון חכם בעיני. אז ככה אני נוהג, מחזיק
בקבוק בין הרגלים, נוסע לראות את הסיבה האמיתית ליין האדום
ובקבוקי בירה בחודשים האחרונים.
הנוסעים לא הבינו לאן נסעתי. לא חשוב, מספיק שאני ידעתי. גם
בגלל שאני נהגתי,  ורצוי שנהג יהיה פיקח,{ כי אם שותים לא
נוהגים} וגם בגלל שמספיק שיהיה משהו אחד עצוב באוטו.
זהו.
יצאנו לטיול ואחת אמרה לי בערב, שאני אלכוהוליסט. אני, אני
ניסיתי להבין מה זה אלכוהוליסט?
אחרי סיפורי המסיבה, אמרתי להם שבערב שאני חוזר הביתה אני שותה
חצי ליטר בירה  או שתי כוסות יין אדום יבש - הרי הצרפתים
אומרים שלשתות יין זה בריא ללב ואני עוד מעט בן 33.
הם לא השתכנעו, הם עדין חושבים שאני אלכוהוליסט.
חזרתי הביתה די משוכנע שהפור נפל, אני אלכוהוליסט.
מה שמוזר, שיום אחרי הטיול, הלכתי עם משהי לקנות גלידה והזמנו
מהמוכר את כל הטעמים עם היין, המוכר שאל אותי אם אנחנו
אלכוהוליסטים. די הזדעזעתי, איך הוא יודע?
אבל האמת שכבר ארבעה ימים אני לא שותה. לא מפריעה. אני שותה
במקום היין, יוגורט, 0 אחוז שומן. שבה לי להשתולל אני שותה
אחוז וחצי שומן.

כנראה שאף אחד לא מבין את ההתמכרות האמיתית שלי. זה לא הבירה
ולא האלכוהול וגם לא הלבן שביוגורט. זה הצער, הגעגועים לאישה
היחידה שנטשה אותי. כי כבר שבעה וחצי חודשים אני מנסה לצאת
מההתמכרות לאהבתי אליה. ואני לא מצליח.
האמת שלא הייתי שיכור במסיבה. זכרתי כל רגע, כי כל רגע היה שם
בלעדיה. האמת שקיוויתי להיות שיכור שם כדי לשכוח, לשכוח שעברו
כבר שבעה וחצי חודשים של התמכרות.

הכל התחיל הרבה לפני שהיא אמרה לי, ליד המדורה, שאני
אלכוהוליסט.
אני כנראה באמת מכור.
אבל הם שם ליד המדורה, ממש כמו באוטו, הם לא ידעו.