היה זה יום שטוף שמש, לא היה שום ענן בשמיים. היא תיעבה את
הימים האלה. רק בחורף שהכל היה קר והגשם שטף את הרחובות, היא
הרגישה טוב עם עצמה. היא צעדה בשקט ובאיטיות לאורך שביל העפר,
ידיה היו טמונות עמוק בתוך הכיסים של הג'ינס, עוד אחד מאותם
הרגלים מעצבנים שצריך להיפטר מהם אבל אין לה כוח. לא היה לה
מושג לאן מועדות פניה ובאופן די מוזר גם לא היה לה אכפת. העיקר
ללכת ולהשאיר מאחוריה הכל, לשכוח מכל מה שקרה ולהתחיל בחיים
חדשים. מתוך אוזניות הווקמן שהיו מונחות על אוזניה, נשמע קולו
הצרוד של שלמה ארצי. הוא שר את השיר שכמו שירים רבים לפניו
הזכיר לה אותו. כבר כמעט שנה עברה, אז היא הולכת עכשיו, לא
רוצה שיזכירו לה אותו יותר. היא עצרה לנוח על ספסל חום באמצע
הדרך, כמה אנשים עברו, לא ביחד, לחוד. אחדים מהם הביטו בה
ולאחרים כלל לא היה אכפת מאותה ילדה/אישה שישבה שם עם עיניים
בוכיות ושירים של שלמה ארצי שמתנגנים מתוך הווקמן שלה. באותו
רגע היא החלה לשקוע ברחמים עצמיים, הדבר האהוב עליה מכל, והחלה
להיזכר במגע, במבט המאוהב, לפעמים היה נדמה לה שהיא מכריחה את
עצמה להיזכר. סך הכל, חוץ מהזכרונות, לא נשאר לה יותר שום דבר.
הכל עלה פתאום כמו סרט סוג ד' שהוקרן בתוך ראשה. היא החלה
להיזכר בכל מה שקרה לה, כל מה שעשו לה. החיבוק של כפיר, הבגידה
של אירית, השיחה עם שי, הרצח, הפעמים בהם חיכתה לחיבוק החם
שהתמהמה משום מה, כל התסביכים הפנימיים והדיכאונות, השירים
הכואבים ויואב שרק סיבך אותה יותר עם משפטיו המהולים בשקרים
ובמתיקות. היא זוכרת הכל, מזלה שהתברכה בזיכרון כה ארוך.
לעיתים היא קיללה את הזיכרון הזה, היא לא רצתה לזכור הכל,
הייתה מעדיפה לשכוח. היא נזכרה גם באותם "חלומות באספמיה"
שכל-כך רצתה להגשים אך וויתרה ברגע האחרון, לא בגלל שלא היה לה
מספיק  כוח, אלא בגלל שלא היה מי שייתן את הדחיפה האחרונה, את
החיבוק המבטיח. דמעות החלו לשטוף את פניה, יחד עם כל הדברים
שהספיקה לעשות בחייה הקצרים היו גם כשלונות וזה כאב אפילו יותר
מהזכרונות עליו. השמש החלה לגסוס לאיטה ודמה כיסה את האופק
בשלל צבעים כהים. היא החלה לצעוד מחדש, בתקווה שהדרך תביא עימה
עתיד יפה יותר, חיים שונים מאלו שהכירה עד עכשיו, ללא דמעות
וללא כאב.