רוצה להושיט יד ולגעת בה, להוציא את הלשון ולטעום את שפתיה,
להרגיש שוב את החיבוק החם הזה שעוטף אותי אל תוך חיקה הרך
והבטוח.

היא מגיעה ואני רוצה  לעוט עליה כדי לא להחמיץ שניה אחת ממנה,
אני יודעת שאני רוצה אותה בדרכים אחרות, עוצמתיות פי מיליון
מאשר שהיא אותי. היא רוצה להיות לידי, אני מחזקת אותה, את
ההערכה העצמית שלה, אני מזריקה לה חנופה ואהבה בכמויות
מסחריות. היא אוהבת את ההרגשה שאני גורמת לה, לא אותי.

אני מרגישה לבד. יותר ממה שאני באמת.

האהבה תהרוג את כולנו בסוף.

הייתי רוצה שהחיים שלי היו בנויים מהתחלות, ההתחלות תמיד
טובות, הריגושים של הפעמים הראשונות, הנגיעות ההבתוליות, הכל
בנוי כמו קטע שמיימי מפנק חובק אנושות.

אבל זה עובר דיי מהר ואני מקרבת ואוהבת בלי תנאים בלי קץ, מהר
מדיי, כואב מדיי.

והכי קשה בלילה

כשהדבר היחיד שיכולים לחשוב עליו הוא זוג זרועות חובקות שיעטפו
אותי בחמימות מפנקת ויעיפו אותי למימד של חלומות רטובים לחים
נעימים כאלה... בלילה הכל מתפרץ והמחסומים יורדים כי זה רק אני
עם עצמי ולא צריך לשים מסיכות ולהיות במעטה שונה ולא אכפת
מכלום.. זה הזמן שלי עם עצמי, זה הזמן להיות קצת סוציומטית
ולחשוב על כל אותם דברים שאני רוצה ושאני מתגעגעת אליהם ואולי
אפילו קצת להתחפר ברחמים עצמיים כי בלילה, זה הזמן שבו הכי
מרגישים את זה, הכי מרגישים את החיבוק הזה שאין והכי מרגישים
את הנשיקה הזאת שרוצה ללטף את הלחי והשפתיים אבל היא לא מסוגלת
להיות מוחשית אל מעבר למחשובתיי והכי מרגישים את הקור הפנימי
הזה שרק חום של גוף אוהב ליד יכול להעלים והכי מרגישים את
הצורך והכמיהה לגעת והכי מרגישים את הגעגוע לאקסית המיתולוגית
שאשכרה גרמה לי להרגיש כמו שפוטה מסמורטטת אבל גם ידעה לאהוב
אותי...
אז אני מרשה לעצמי קצת לבכות אל תוך הכרית ואפילו מחניקה יבבה
או שתיים וגם קצת נשברת ביני לבין עצמי וכן, כן, גם רחמים
עצמיים יש כאן וככה עד שאני נרדמת בסופו של דבר על הרטיבות
הקלה של הדמעות שנספגו בכרית ואני חולמת עלייך , רק שעכשיו את
כן שלי ואת מנשקת על לחיי המלוחות מהדמעות ואומרת לי לא לפחד
ומחזיקה לי את היד ואני רועדת, ואת מסתכלת עליי ומקרבת אותי
אלייך ומחבקת אותי ובזמן שאת מחבקת אני רק מקווה שכך הנצח שלי
יראה, חבוק בחום.
ואז אני מתעוררת.
וכועסת על עצמי שאני מרשה לי לחלום שטויות כאלה, שטויות כאלה
שישברו אותי בלילה של מחר.