[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רותם נחום
/
ג'יין

יש תא פוטורצח בקניון רמת אביב. הוא הכי טוב מכולם. אני יודעת.
הוא מונח במקום לא מחשיד, ליד חנות צעצועים טויז אר אס שמגיעים
אליה תמיד כל הילדים המפונקים, שקונים להם כל מה שהם רוצים,
והם תמיד יוצאים בוכים - כמו שהם נכנסו, רק עם משהו לסחוב,
וליד הסופר פארם - חנות צעצועים לנשים עשירות. הם לא מעיפים
מבט שני על הפוטורצח. כל יום אני מצטלמת בפוטורצח - זה חלק
מהדרך שלי לזכור את היום. שם אני יכולה להגיד בדיוק מה שאני
חושבת. בפוטורצח אי אפשר לשקר. אנשים חושבים ששם תמיד יוצאים
רע. אבל זה לא נכון - זה תלוי במצב רוח. בטוח שאם אתה מצטלם
בשביל איזה בירוקרטיה אתה לא תצא יפה.
אז יש לי אלבום שבו אני שומרת את כל התמונות. הוא עמוס בסטים
של ארבע תמונות. מדי פעם אני מוציאה אותו ומסתכלת בתמונות
הקטנות, ליד כל אחת מצוין תאריך, ולפי התמונות אני נזכרת איך
עבר עלי אותו יום. אנשים תמיד מתלוננים איך כל יום שעובר הוא
בדיוק כמו היום שהיה: אם הם היו מצטלמים בפוטורצח הם היו
יודעים שזה לא ככה.
כל התמונות שלי מסודרות ברביעיות; בדיוק כמו שהם יוצאים
מהמכונה. לפעמים אני מדביקה אותם על הצד או באלכסון, בשביל
העניין - אבל אני אף פעם לא מפרידה ביניהם. חוץ מיום אחד. ממנו
יש לי רק שלוש תמונות.
זה התחיל מזה שבדרך הביתה עברתי בבית של שלי, שעובדת איתי,
לקחת ממנה את צחי, האוגר. שלי כבר נשואה עם שני ילדים קטנים.
בגן של הבן שלה, בן השלוש, אהרון, גידלו אוגרים ושפנים, והוא
רצה גם. רצה ורצה, ובכה ובכה, ושלי, שבדיוק לפני כן הוא בקש
ממנה משהו מהטויז אר אס שהיא לא קנתה לו (כי הטויז אר אס הם לא
בדיוק לכל האס - אלא רק לאס מהאפר קלאס), הרגישה לא נוח, ואוגר
זה נורא זול. אז את זה היא קנתה לו. הוא נורא שמח, אבל האוגר
לא. הוא קרא לו צחי וטיפל בו והאכיל אותו אבל הכלוב היה נורא
קטן וצחי לא זז הרבה. רק ישב בפינה ולא רץ בכלל בגלגל ששמו לו
במרכז הכלוב הפיצי, ותפס את כל המקום. וגם לא כל - כך מצא חן
בעיניו שאהרון כל הזמן מוציא אותו ומלטף אותו מתי שמתחשק לו.
ילדים לא ממש מסתדרים עם חיות. אז צחי נשך אותו. מאז אהרון
הפסיק לשחק איתו ולטפל בו. ככה יצא שצחי פשוט שכב בתוך כלוב
מטונף, עם מים שעמדו שם כמה ימים וקערת אוכל לפעמים ריקה. שלי
נסתה לטפל בו, אבל היא אומרת שהיא שוכחת, ושהיא מעדיפה לזכור
להאכיל את הילדים מאשר לזכור להאכיל את צחי.
אז אני הצעתי לה לקחת אותו. הלכתי אליה אחרי העבודה יום אחד,
ולקחתי אותו הביתה. הכלוב והכל דווקא היה די נקי, והיה בו אוכל
ומים - כנראה לשלי לא היה נעים שאני אראה איך הם טיפלו בו. בכל
מקרה צחי ישב בפינה, מכורבל בתוך עצמו - נראה די משועמם.
שמחתי שיצא ככה, שאני אוכל בדרך הביתה לעבור בפוטורצח ולהצטלם
עם צחי.
בפוטורצח הוצאתי אותו מהכלוב והחזקתי אותו ככה קטן קטן בין
הידיים. הוא כל כך קטן ופרוותי. הבנתי למה אהרון כל כך אהב
להוציא וללטף אותו. הכנסתי כסף למכונה, והחזקתי את צחי קרוב
ללחי שלי, כדי שיכנס לתמונה. כבר בתמונה הראשונה הוא התחיל
להרגיש אי נוחות, אולי מהפלאש. הגוף הקטן התחיל לזוז בכפות
ידיי. בתמונה השניה סובבתי אותו כך שיראו אותנו בפרופיל, אף
לאף. בפלאש השני הוא כבר הצליח לשחרר שתי רגלים, אותם הוא
הנחית על האף שלי והשתמש בו כדי לצבור כוח ולדלג מחוץ לכפות
הידיים שלי. בתמונה השלישית כבר ראו חלק מהגב שלי - מסתובבת
לחפש אותו, ברביעית כבר הייתי חצי גוף מחוץ לתא - ממהרת לראות
לאן הוא ברח.
יכולתי לדעת שהוא מחוץ לתא לפי צעקות של אנשים בקניון, ולפי
ילדים בוכים או צוחקים שצועקים שהם ראו עכבר. בהתחלה עוד
מלמלתי בשקט שזה אוגר ולא עכבר, ושאם הוא היה בכלוב כולם היו
רוצים ללטף אותו, אבל אח"כ הבנתי שלטובתי האישית כדאי שאשתוק,
אז רק קראתי לו בשקט, מקווה שמסביבי יחשבו שאני תרה אחרי ילד
אובד.
אחרי כמה דקות, כשידעתי שהמצב אבוד, וצחי נותר לבדו להתמודד עם
הקשיים שבחוץ, חזרתי אל הפוטורצח לקחת את התמונות, במוחי מקננת
המחשבה שבתור אוגר משועמם שלא הזיז את עצמו כבר שבועות, הוא
היה מאוד זריז.
הושטתי את היד לקחת את התמונות שחיכו לי באשנב היציאה. כבר
במבט ראשון משהו שם נראה לי מוזר. מרוב שאתה מכיר משהו אתה
יודע איך הוא צריך להראות אבל אתה לא יודע מה שונה. לקח לי כמה
שניות להבין מה חסר. היו שלוש תמונות! תמונה אחת הייתה חסרה
ומיהו תלש אותה לאורך קו ההפרדה. התמונה הראשונה שלי ושל צחי
מסתכלים במצלמה לא הייתה שם. הסתכלתי מסביב לראות אולי מישהו
עומד שם. אולי במבט אוכל לזהות איך נראה גנב תמונה בודדת
מפוטורצח. התיישבתי על ספסל קרוב, להתאושש מהארועים האחרונים,
וגם לראות אולי יחזור הגנב לזירת הפשע, או שסתם יראה אותי שם
ויחזיר לי את התמונה, יגיד שהוא מתחרט ושזה קרה בטעות. אחרי
חצי שעה אף אחד לא הגיע.
אבל כן פגשתי מישהו אחר. האמת שאני מכירה אותו די טוב עוד
מקודם, אבל רק מהדמיון שלי. זה הבחור האתיופי שאחראי לנקיון של
הקניון. ראיתי אותו כמה פעמים נוסע על רכב הנקיון, ותמיד חשבתי
שצריך להיות טיפוס די מגניב בשביל לנהוג על דבר כזה. מדי פעם
הוא גם אוסף את הלכלוכים מהרצפה או סתם מטאטא את הרצפה. אז
בדרך כלל הוא או שר לעצמו או מדבר לעצמו. תמיד חשבתי לעצמי
שבטח הוא מדמיין את עצמו רוכב על סוס דוהר או על רכב מדבר מהיר
על גבי דיונות חול עצומות מימדים כשהוא רוכב על רכב הנקיון.
אולי מוביל שיירת גמלים ברחבי המדבר.
אבל אף פעם לא עמדנו כל כך קרוב זה לזו כמו עכשיו. אני עמדתי
שעונה למעקה, ליד הפח שמול הפוטו רצח, כדי לתצפת עליו הכי טוב,
והוא ניגש לרוקן אותו. יכולתי לראות שהוא התלבט הרבה לפני
שניגש. יכול להיות שהוא מעדיף לעשות את הדברים האלה בפרטיות
ושאף אחד לא יפריע לו, אבל לא יכולתי לזוז כי הייתי חייבת
להשאר. גם הייתי סקרנית לשמוע מה הדברים שהוא אומר לעצמו, אבל
כשהוא עמד לידי הוא לא אמר כלום.
נסיתי, בלי שירגיש, בזווית עיני להסתכל עליו. הספקתי לראות
שהוא לא ממש מוציא את כל האשפה בבת אחת כמו שבדר"כ מרוקני פחים
עושים. הוא יותר הוציא אותם אחד אחד, בודק אם באמת מה שזרקו
שווה זריקה. אני לגמרי יכולה להבין את זה. הרבה פעמים אנשים
זורקים סתם.
וזה גם מה שהוא אמר לי. לא כל - כך יכולתי לשמוע את זה כי הוא
לחש, אבל הנהנתי.
חזרנו כל אחד לעבודתו. שכחתי בכלל מהשמירה שלי על הפוטו רצח,
ופחדתי שאולי הגנב הספיק לבוא וללכת בלי ששמתי לב. אולי הוא
ראה מרחוק שאני כאן והסתובב והלך. לא חשבתי על זה.
טומי, הבחור המנקה (ככה אני קוראת לו), כבר הפסיק להוציא דברים
מהפח. אבל הוא עוד נשאר לעמוד שם.
ניסיתי עוד פעם להסתכל עליו מזווית עיני. העיניים שלנו נפגשו
כי גם הוא הסתכל עלי. הוא מיהר להסיט אותם, אז גם אני הסטתי
אותם. אבל מהרתי להסתכל עליו שוב כי לא רציתי שהוא ילך. אני
חושבת שהוא התלבט מה להגיד.
"אני פה כי מישהו גנב לי תמונה מהפוטו רצח."
הידיים שלו שחקו בשקית של פח הזבל הנייד שלו.
כמה שניות של שתיקה.
"רוצה ללכת לשתות משהו?"
הנהנתי שוב.
הפנים שלו התעוררו לחיוך. זה היה החיוך הכי מקסים שראיתי בחיים
שלי. שיניים לבנות נהדרות האירו את הפנים פתאום, אבל מיד הם
נבלעו שוב. הוא הסתכל הצידה פתאום, ואז אחורה. הרים יד אל הראש
שוב, הזיז את פח הזבל שלו קצת ואז נעמד שוב בחזרה, הידיים שלו
משחקות בשולי הוסט שלו.
"אני צריך להחזיר את הפח קודם".
"O.K".
"טוב. אז אני תכף אחזור."
הוא הסתכל עלי לעוד שניה, לקח את הפח והתחיל ללכת.
אז הסתובב אלי "תחכי פה, טוב?"
הנהנתי.
הסתכלתי עליו הולך עד שנעלם בין המון האנשים.
הסתכלתי קדימה, אבל כבר לא ראיתי את הפוטו רצח.


הלכנו לים.
סיפרתי לו על צחי, האוגר, שבטח מסתובב עכשיו בקניון, מבסוט עד
עמקי נשמתו על זה שהוא יכול לאכול כאוות נפשו כמה דונטסים וכל
מיני שאריות אחרות שהוא ימצא בפחי הזבל בקניון. טומי אמר שיש
חתולה שגרה בקניון ומבקרת אצלו לפעמים, ושהוא מקווה שהיא וצחי
יסתדרו, ושהיא לא תאכל אותו. ואז הוא סיפר לי שאמא שלו נטשה
אותו כשהיה בן חמש. אני חושבת שזה היה כדי להרגיע אותי שקורה
לפעמים לאנשים שהם נשארים לבד. אמרתי לו שזה מוכיח את התיאוריה
שלי שלקניון נאספים אנשים בודדים.
ים הרבה פעמים נותן את התחושה הזו של הלבד. אפילו אם אתה עם
מישהו מאוד נחמד. במשך כמה רגעים פשוט הבטתי בגלים מנסים להגיע
כמה שיותר רחוק על החוף, נראים כמו מתעמלים בשיעור מתיחות,
ולרגע הרגשתי איך מים מבפנים ומים מבחוץ מאיימים להציף אותי.
אני לא יודעת אם טומי הרגיש בזה או לא, אבל הוא פתאום השתרע
אחורה, נשכב על החול. נשכבתי אחורה בעצמי לצידו. זה יותר טוב
ככה, שאנחנו לא צריכים להביט אחד בשני.
שכבנו זמן ארוך ככה, אחד ליד השני בשקט, עד שהוא נעמד והתחיל
להתפשט.
"בואי."
הוא ראה שאני לא זזה ממקומי אז הוא הושיט לי יד, רוכן מעלי
בחזה חשוף. אחזתי בידו וקמתי.
הוא המשיך להוריד את הבגדים עד שנשאר בתחתונים בלבד, מתעלם מזה
שלא שיתפתי פעולה, ואז רץ אל הים בצעקה פראית ונבלע לתוכו.
התחלתי להתפשט בעצמי, מניחה את הבגדים מקופלים מסודר מאחורה,
ובתחתונים וחזיה התקרבתי אל פס המים.
הייתי כ"כ שקועה במחשבות שלא שמתי לב אליו מופיע מאחורה, אוחז
בכתפי ומפיל אותי אחורנית למטה. הוא נעמד בעמידת ארבע מעלי,
ואז הרים בקלילות את שתי רגליו מעלה ונעמד עמידת ידיים, מהלך
בלי כל בעיה מסביב. אז ירד חזרה למטה והתיישב לידי. כל גופו
היה מכוסה טיפות קטנות ומלוחות.
"אני חושבת שכדאי שנלך, לא?"
"אבל עוד לא הראיתי לך הכל. לא הראיתי לך איפה אני גר. בואי."



חזרנו חזרה אל הקניון.
"את רעבה?"
הנהנתי לכן.
הוא נתן לי יד ולקח אותי למטה אל המחסנים. היו שם מחסנים
עמוסים בכל טוב. ירקות ופירות, ולחמניות בהמונים. ובתוך כל זה
היה המקום שבו הוא גר.
"הם נותנים לך לקחת מהאוכל שלהם?"
"אף פעם לא שאלתי. אבל הם לא שמים לב."
החדר שלו היה בנוי כמו כל המחסנים האחרים, אבל הוא היה יפהפה.
על הקירות היו מצוירים בגיר תמונות מפורסמות של ציירים שאני לא
מכירה. בשתי פינות החדר היו מונחים מזרנים ובמרכז שולחן עץ
קטן. ליד אחד המזרנים היה פתח נוסף, בצד השני של החדר, שהוביל
לחדרון קטן. נעמדתי ליד הקירות והסתכלתי  מהופנטת. היו שם כל
כך הרבה תמונות, כל אחת מעוטרת כאילו במסגרת, והן היו כל כך
יפות.
"מה שטוב בתמונות האלה", אמר, "זה שכשהן דוהות ונמחקות מיד
אפשר לצייר משהו אחר."
"יום אחד יתלו תמונה שלך במוזיאון."
"אני אוכל לצייר אותך?"
הנהנתי.
הוא נעלם לחדרון הקטן ואז חזר כשבידיו פלטת קרפים חשמלית
גדולה, אותה חיבר לחשמל, חיכה שתתחמם ואז שפך עליה קצת מהבצק,
וטיגן על כל פלטה קרפ עגול מושלם.
"שוקולד זה טוב?"
"כן."
הוא עשה את זה בדיוק כמו שעובדים בדוכנים למעלה.
הוא הגיש לי את שלי על נייר. הקרפ נטף שוקולד. הרמתי אותו
באצבעות ואספתי לפה.
"אתה צריך לעבוד בדוכן כזה. זה מושלם."
"אני מעדיף את הנקיון. יש לי יותר שקט ככה."
המשכנו לאכול בדממה.
כשסיימנו שאלתי אותו אם הוא רוצה לצייר אותי עכשיו. הוא אמר
שכן. הוא הוציא מתחת למזרן כמה ניירות וצבעים לצבוע בהם.
"אתה רוצה שאתפשט? כל הנשים במוזיאון הם בלי בגדים. אולי כדאי
שארים את השיער?"
"ככה זה טוב."
התיישבתי על המזרן שלו, והוא מולי, יושב על הרצפה ומצייר.
"זו התמונה האמיתית הראשונה שלי", אמר.
"גם שלי."
בחנתי את הציורים שמולי, והוא בחן אותי, מעביר קווים על הדף.
"למה את באה להצטלם פה כל יום?"
הסמקתי והשפלתי את מבטי לרצפה.
"אתה יודע מזה?"
"אני עובד פה, אני מכיר כמעט את כל הפרצופים. אני אוהב להסתכל
על האנשים שבאים לכאן."
הוא שתק.
" הכי אני אוהב להסתכל עליך."
"אני אוהבת לזכור איך כל יום נראה." עכשיו אני שתקתי. "אבל
מישהו היום לקח לי תמונה אחת מהארבע כשצחי ברח."
הוא נראה מאוד שקוע בציור.
"אני אוהב אותך."
לא המשכנו לדבר יותר עד שולדימיר בא.
ולדימיר זה השותף שלו לחדר. ביחד הם אחראיים לנקיון של הקניון.
אח"כ טומי הסביר לי שהם היו אמורים להיות עוד אנשים, כי זה בכל
זאת קניון מאוד גדול. אבל הוא וולדימיר חבלו בכל נסיונות הקבלה
של המרואיינים. זה היה להם מאוד נוח להיות רק שניהם. וזה בסופו
של דבר התאים גם למנהלים. הקניון נקי וזה עולה להם פחות כסף.
כשולדימיר נכנס לחדר הוא כאילו לא שם לב בכלל שהייתי שם. הוא
פשוט נשכב על המזרן, מלמל לעצמו כמה דברים בטון רוטן, הסתובב
אל הקיר ונרדם. טומי ואני גחכנו אחד לשני.
"את יודעת שהוא לא יצא מהקניון כבר 3 שנים?" הוא לחש אלי.
"באמת?"
"כן. לפעמים באים אליו חברים לשחק פוקר וכאלה, והם יושבים
בשולחנות של הבתי קפה למעלה. הוא אומר שכאן זה הכי בטוח."
כשהוא סיים לצייר אותי אמרתי לו שאני גם רוצה מזכרת ממנו.
"את יכולה לראות אותי כל יום."
פתאום המחשבה לבוא לקניון הזה כשמישהו מכיר אותך ממש נראתה לי
מפחידה. אתה אף פעם לא מכיר מישהו מהקניון. ואם כן זה אף פעם
לא מישהו שפגשת שם.
"אולי כדאי שאלך."
"לא, אל תלכי. בואי. נלך לעשות משהו כיף."
הוא יצא מהחדר, ואני עקבתי אחריו, משאירים את ולדימיר לישון
בשקט.
הוא לקח אותי לקומה האחרונה, שם היו מסודרות שתי שורות של
טרמפולינות ירוקות סגורות בגדר מתכת דקה. עד הרגע האחרון חשבתי
שאולי יש לו מפתח לפתוח את השער, אבל מסתבר שהוא פשוט ידע
לפרוץ פנימה.
"כמעט כל לילה אני בא לפה לקפוץ. אני הכי אוהב את הקניון
בלילה. אבל יהיה יותר כיף לקפוץ כשאת פה איתי."
כל אחד תפס לו מקפצה משלו. טומי ידע לקפוץ ממש. הוא עשה
גלגולים והיפוכים וקפץ לגובה גבוה ממש. רואים שהוא התאמן הרבה.
אני רק קפצתי למעלה ולמטה ועברתי ממקפצה למקפצה. אני חושבת
שקפצנו ככה המון זמן. בכל מקרה התעייפתי נורא. כמעט רציתי
להפסיק כשטומי קפץ פנימה לתוך המקפצה שלי ונתן לי שתי ידיים,
ופשוט קפצנו יחד, מחייכים חיוכים ענקיים אחד לשני, כל פעם
מצליחים להגיע יותר ויותר גבוה.
היינו כ"כ עייפים שפשוט מצאנו את עצמנו ישנים על אחת
הטרמפולינות, מכורבלים אחד בתוך השני. היה כבר די מוקדם בבוקר,
אבל למרבה המזל עדיין היה חושך. נערתי בעדינות את הכתף שלו
והערתי אותו.
"נרדמנו כאן", אמרתי.
הוא לא נראה מודאג וזה הרגיע אותי. הוא הרים את הסנטר שלי
וקירב את הפנים שלי קרוב אליו, ואז קירב את שלו אלי, מתרומם
טיפה, ונישק אותי בעדינות בעדינות. היה כל כך נעים להרגיש את
הגוף שלנו כ"כ קרוב אחד לשני, וזה לא היה מפחיד יותר.
אחרי נצח הוא קם, והושיט לי יד לבוא איתו. הוא אמר לי לחכות
מאחורי דלת כשהוא נכנס פנימה, וכעבור זמן קצר הוא יצא החוצה
רכוב על רכב הנקיון של הקניון. עליתי לשבת מאחוריו, וככה
נסענו, דוהרים במסדרונות הקניון הריק, ואני מחבקת אותו חזק
מאחורה, מרגישה אותו קרוב אלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הרבה יותר אנשים
היו חיים היום
אם היה קיים גזר
דין מוות

ברברה בוש


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/4/03 10:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רותם נחום

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה