ומה השיר שלך עכשיו, ענבל?
הצלילים נמוגו
האור דעך
ורק להבות זיכרון עודן בוערות לך...

רעל נפשך זוחל בוורידייך עכשיו
ואולי את מתהפכת בקברך
מטה את אוזנך
כדי לשמוע קינות עצובות בשבילך...

והאמבטיה עודנה ריקה והפומית
היא זועקת לסיגריה
הווינסטון שלך
שתשבי ותעשני גם עם שמפניה
ותקונני את על מותינו
מה את אומרת, ענבל,
על היפוך תפקידים?
ואני לנצח אתגעגע
ואני לבטח אשתגע...

מילותייך רמזו לבאות כנבואה
זו את שאמרת
שאם זה נגמר זה חבל
וזו את שהותרת עולם דמעות שלם
לחכות לעונג הבא...
וזו היתה הנסיעה המהירה שלך
לא הצלחת לעקוף את הפחד
אבל הצלחת לעקוף חיים...

וזאת בטח לא אירוניה
זאת סתם עצבות
כי אם את רוקדת את ריקוד האלים שם למעלה
(או לפחות מנגנת אותו)
לא תדעי כמה לילות מחנק צבעת לבן במותך.
זה נגמר, זה חבל, זה כואב...
זה משהו לא שלם שהשארת אחרייך...