את לא רגילה לחיות בזוג, הוא אמר לי. את לא מתפקדת כשדורשים
ממך לתת קצת מעצמך, הוא ניתח. את קצת כמו גבר, פוחדת ממחויבות,
הוא הצהיר. אחרי שהוא סיים הוא שתק, לגם מתה הצמחים שלו,
והמתין לתגובה. וכל הזמן הזה בהיתי בו ולא הצלחתי להפסיק לנסות
ולהבין את המשמעות של השיר שאני שומעת עכשיו ומה לעזאזל
המשמעות של המילה mingus. מי שכותב את השירים של R.E.M  יכול
להיות לפעמים מאוד לא מובן. ישבנו אצלי בבית, שנינו על אותה
כורסא. ברקע פעלה המערכת. שמתי לנו את Reveal של  R.E.M, דיסק
מלפני שנתיים וחצי בערך, שחוץ משני שירים לא הלך להם כל כך,
למרות הרבה שורות יפות שמצאתי בו (the only thing worth
looking for is what you find inside). חבל.  

בגלל שהייתי מרוכזת בשיר, לקח לי כמה שניות להתחבר לרגשות שלי,
אבל אז התחלתי להרגיש. זה עלה וגאה לאט לאט בבטן, זה דגדג
במותניים והפריע בעפעפיים. זה עשה לי חשק למצמץ ללא הפסקה, אבל
מאוד התאפקתי שלא לעשות את זה. הבנתי שהתעצבנתי, מי הוא חושב
שהוא, ככה לנתח אותי, ואני אפילו לא שוכבת על הספה. אני נתתי
לו אישור לנתח אותי? אז זהו, שלא. או לפחות אני לא זוכרת שקרה
משהו בסגנון.  וחוץ מזה, חוץ מזה הוא לא ממש מכיר אותי.
שבועיים זה לא מספיק כדי להוציא עכשיו דו"ח אבחון, הוא לא בדק
את כל הפינות, לא שאל את כל השאלות, לא ראה את התמונה המלאה.
אז שיפסיק לנתח אותי בבקשה.  ואת כל הדברים האלה אני אמרתי לו,
לא רק חשבתי אותם לעצמי בראש, אלא ממש אמרתי לו, בזו הלשון.
אבל הוא בשלו- המשיך לחשוב את כל הדברים שהוא חשב, ואפילו
התווכח איתי שהאמת כואבת, ושאני עושה רציונאליזציה, ושאני
מכחישה או מדחיקה או משתמשת בעוד כמה מנגנוני הגנה, ושעל ראש
הגנב בוער הכובע.

אחר כך התעצבנתי יותר.  נגיד שאני באמת כזאת, אמרתי לו.  זה לא
נכון, אבל נגיד שזה מה שאני, בסדר? אני אלך איתך באותו ראש
לכמה דקות, כי זה מה שאתה מרגיש, בסדר? אז נגיד שאני באמת
חושבת כמו גבר, ונגיד שאני באמת לא מסוגלת לחיות בזוג, ונגיד
שבקשר הזה אני לא משקיעה כמו שאני אמורה להשקיע, נגיד את כל
הדברים האלה לכמה דקות.  עכשיו מה? מה אתה מנסה להגיד בזה? מה
אתה רוצה שאני אעשה עם כל המידע הזה עכשיו? אתה רוצה שאני
אשתנה? אתה באמת מצפה שתוך דקה וחצי אני אשתנה, ואתחיל להיות
בת טיפוסית? לעשות גם צמות? להפסיק לעבוד? להכין  לך כל יום
ארוחת ערב ולחכות שתשוב מהעבודה? להתפלל כל יום שתסכים להתחתן
איתי ואחר כך להשריץ שבעה ילדים ולהשתעבד להם כל חיי? מה אתה
רוצה ממני?

הוא חייך.  הוא אמר שאני לוקחת את זה קצת יותר מידי רחוק.  הוא
אמר שאנחנו בתחילתו של קשר ושאם אני רוצה שזה יעבוד, אני צריכה
להשקיע.  הוא אמר שהתגובה שלי שוב מחזקת את הטענה שלו, כי
ההגנה הכי טובה היא התקפה.  הוא אמר שאולי כדאי שאני אחשוב על
זה קצת, ורק אחר כך אגיד לו מה אני חושבת, ושאין צורך להתעצבן,
כי הוא עושה את זה בשבילי, בשביל שנינו.

אז התעצבנתי יותר, כי הוא כבר חושב על "שנינו", כשלי עדיין לא
ברור אם המושג הזה קיים.  נפגשנו שש או שבע פעמים, יחסית הרבה
לשבועיים ראשונים, או ככה לפחות חשבתי עד שהוא הטיח בי היום
את כל ההאשמות האלה.  שש- שבע פעמים, האם אני יכולה להגיד
שנינו? אנחנו? אצלנו? איתנו? בשבילנו? היינו בשני סרטים, הצגה
אחת, ארבע פעמים בבית קפה, פעם אחת בפאב, פעם אצלי ופעם אצלו.
לא פגשתי עדיין את ההורים שלו (למרות שהוא כבר הזמין), והוא
עדיין לא פגש את שלי.    דיברנו על כל מיני דברים, חלקם
אינטימיים פחות וחלקם אינטימיים יותר.  עוד לא סיפרתי לו את
רוב הסודות שלי.   שכבנו פעם אחת.  אז הוא כבר יכול להגיד
"שנינו"?  זה מסובך לי כל ההגדרות האלה, ואני באמת לא יודעת.
רק שלא ידבר על תאריך.  אבל הפעם לא אמרתי לו את כל הדברים
האלה.  המחשבות רצו בראש מהר, התנגשו חזיתית זו בזו, קפצו,
נפלו, עשו מערבולות לעצמן, ובסוף רק שאלתי: אז מה לעשות עם כל
הדברים האלה עכשיו? מה אתה אומר בזה? אתה יכול להיות עם מישהי
כמוני?

הוא לא ענה.  ספרתי את השניות. הגעתי ל-47.  לא הייתי צריכה
להגיע לכזה מספר.  תוך שלוש שניות הוא היה אמור להגיד שכן.  לא
יכול להיות שהוא מעלה לי לאויר שיחות כאלה ואומר לי אחר כך
שלא, או שהוא מתלבט.  אז הוא חשב 47 שניות, ובשניה ה-48 הוא
אמר שזו באמת שאלה קשה.  זו שאלה קשה כי הוא זקוק להרבה יותר
מקשר עם בת זוג.  אין לו זמן  למשחקים, והוא לא מחפש ידידות.
הוא מחפש את הדבר האמיתי.  הוא כבר בן 30, הוא עבר את הגיל של
המשחקים.  אז בסופו של דבר, אם אני לא רצינית, הוא לא בטוח
שהוא רוצה להשקיע בי כל כך הרבה: "את מבינה, בשביל שנינו".

הפעם כבר לא התעצבנתי.  בהיתי בו באדישות.  הפתעתי את עצמי,
אבל פתאום לא היה לי אכפת אם הוא רוצה להשקיע בי או לא רוצה.
נמאס לי מהויכוח.  רציתי רק להמשיך להאזין לדיסק היפה שלי
ולעצום את העיניים, ואם זה אומר שהוא ילך- אז שילך.   רק שיהיה
פה קצת שקט, שלא יהיו דיבורים.  האמת היתה שהוא יכל לפתוח את
הערב בהכרזה שנראה לו שזה לא זה ולסגור את הבסטה.  לא הייתי
כועסת.  באמת.  הייתי תוהה על מה ולמה, אבל הייתי עוברת הלאה,
כמו עם כל האחרים.  למה, אם זו היתה הכוונה שלו מההתחלה, למה
הוא היה צריך לפתוח עכשיו ערב שלם של שיחות נפש והסברים, שאלות
ועצבים,  ורק בסוף, כשכבר נותרתי מותשת מכל הסיפור, להגיד לי
שהוא רוצה לסיים את הקשר?

לא היו לי תשובות, ונמאס לי לנתח את כל הסיפור. אם אני אתעקש,
יהיה לי עוד הרבה זמן לנתח, עוד הרבה זמן להבין מה קורה.
בינתיים, לא יודעת למה,  מחיתי קלות על ההחלטה שלו, ובלי
להתכוון גרמתי לו להתעקש על עמדתו עוד יותר.  אחר כך נפרדתי
ממנו לשלום בגוף רפוי ועיניים עצומות כמעט ושילחתי אותו לדרכו.
הוא נתן לי נשיקה על הלחי, כי ככה הוא הרגיש שצריך להיות
הסיום על פי כל כללי הטקס, והלך.  אני נשכבתי על הספה והרהרתי
בדברים שלו עוד כמה דקות.  אחר כך נרדמתי.  בחלום שחלמתי אחר
כך עפתי בערב קיצי וצהבהב עם המון גחליליות ופרפרים  בכל מיני
צבעים וריח מתוק של סירופ באויר.  רק אני, אוטיסטית בתוך עולם
משל עצמי, בלי זוגיות, בלי אנחנו, בלי ניתוחים פסיכולוגיים
מעמיקים.  זה היה חלום מתוק.  אח... אם הוא רק היה נותן לי קצת
זמן בתוך הקשר הזה, כמה שעות של אוטיסטיות כל יום, אני חושבת
שהייתי מצליחה.  הייתי מצליחה לחיות בזוג.