אתה, חשבתי. רק אתה, יכול להוציא אותי מהבוץ בו אני שוקעת חזק.
אשליה? אולי. אני רוצה אותך פה קרוב אליי, פיזית. שלא תלך
לאף-מקום, כי אני צריכה אותך כאן איתי. חיי חברה, שמזמן פג
תוקפם. רוצה שינוי, חזק. שינוי שאינו מתגמש עם הזמן, אלא רק
מבדיל אותי מפעם. מחפשת את עצמי בדרך-לא דרך. רוצה לדעת שאני
יקרה למישהו אחרי הכל. רק ליום אחד, להרגיש הרגשה מזוייפת של
אידאליות ושלמות. לבקר אותך, ולא בקבר. להרגיש אותך, ולא
בכאילו. לראות אותך, ולא בחלומות. אבא, ברגעים האלה אני פתאום
מתחילה להרגיש בחסרון. לא באובדן, בחסרון. אפילו לא היתה לי
ההזדמנות "לאבד" אותך. אם היית שולח לי יד, ומבקש שאבוא אתך,
לא הייתי חושבת פעמיים - אם זה מה שיגרום לנו להיות קרובים. 13
שנים אני כבר כאן, בכוחות עצמי, אבא. יש לי הרבה כוח, יותר
מאשר תוכל לתאר. אז מה אם אנשים ממשיכים למות אחריך. אז מה אם
הסביבה הקרובה תומכת, אבל לא באמת יודעת במה. אז מה אם אני
נמצאת בסביבה לא בריאה. אז מה. אני למדתי, אתה מקשיב? שבעולם
הזה לשרוד זה לא אתגר, זו אשליה. אני לא שורדת, אני מתקיימת
ממקסימום ניסיון לחיות טוב ומינימום הצלחה. תאר לך, אבא,
שהסרטן לא היה קיים בעולם. תאר לך שבאמת היינו משפחה שלמה
ומאושרת אולי - אתה, אמא, הבן הבכור שלך, שכ"כ דומה לך ואני.
אתה יודע, זה מצחיק. אני, שכ"כ מתעקשת לא לראות את מה שלא,
רואה בהשתקפותי פוטנציאל לחיות. לחיות את החיים. אם אני לא חיה
את החיים, אבא, זה הופך אותי למתה? כמוך?

תמיד רציתי לספר לך, שיש לי חברים. רובם מתייחסים אליי יפה,
באמת. רובם משתדלים להיות חברים כמו שצריך. רובם. ואני ילדה
טובה, אבא,לא נוגעת בסיגריות, לא נוגעת בסמים. אני לא מושפעת.
אני אני. אני מרגישה שאני תקועה באותו גיל כבר 13 שנים, תקועה
בגיל 3. יודעת את החיים, אבל לא מודעת. מדברת על הכל, אבל לא
מבינה. עושה הרבה, אבל לא מרגישה. אני משותקת, אבא. ואני לא
מבקשת עזרה, כי אני לא צריכה. רק רציתי להגיד לך להתראות, ביום
שבו ניפגש שוב.