היי. אני אפרוחון קטן. רק היום בקעתי מהביצה ואימא אפילו
לא הספיקה לתת לי שם. אני כל כך אוהב לחיות: השמש שמחממת את
גבי, העשבים הירוקים שגדלים שם בחוץ. העולם הזה כל כך יפה.
אבל ששש... אל תגלו לאף אחד... אני חושב שיומי הראשון על פני
האדמה הוא גם יומי האחרון. מתברר שבגלל שנולדתי בתור זכר אף
אחד לא צריך אותי בעולם הזה. ואני עצוב. שמעתי את המפלצת
הגדולה מחוץ לבית מהזכוכית אומרת "להדליק מכונות השמדה". אני
הולך למות ביום הולדתי.
כל כך עצוב שאף אחד לא צריך אותי בעולם הזה. אפילו לא אימא..
אימא!!  למה את לא באה להציל אותי???

אני כאן בני. בכלוב ממולך. מטילה ביצים מבוקר עד ערב. בשביל זה
נולדתי, בשביל לרצות את החקלאי. ככה החקלאי רוצה. שאני יטיל
ביצים כל היום.
ומה יהיה שכבר אהיה זקנה? מה יהיה שכבר לא אוכל להטיל ביצים?
כנראה שזה יהיה יומי האחרון. בעצם.. כבר יומיים שלמים שלא
הטלתי ביצה. כבר אינני מועילה לאף אחד. אין שום משמעות לקיומי.
נולדתי בשביל לספק את צרכיו של החקלאי המרושע הזה. הוא אפילו
בכלל לא יודע איך קוראים לי.. {אני סבתא יוכבד.. למישהו בכלל
אכפת??}.
הנה יום הדין קרב ובא. כבר אינני יודעת אם החקלאי בעצם עושה לי
טובה שהוא לוקח את נשמתי.
אבל ששש... אל תגלו לאף אחד.... אבל החקלאי הולך לחשמל אותי.
ככה הוא נפטר מאתנו. מהתרנגולות שבזכותנו הוא חי ומתפרנס. זה
התודה שמגיע לנו. אני תיכף הולכת להתחשמל... אז.. נתראה
למעלה...

                       
היי לכולם. אני העגל ממול. ראיתי שכולם מספרים חוויות אז גם
אני רוצה!
אני כבר כמעט בן שנה. ילד גדול נכון? אתם יודעים מה אני הכי
אוהב בעולם? לרוץ על הדשא מהר מהר מהר. זה הכי כיף. כמה מוזר
שאפילו פעם אחת לא עשיתי את זה.
אני עדיין מנסה לפענח מה אלה כל הכבלים שמחוברים לגופי ומונעים
ממני לזוז. אני קשור פה מאז שהייתי בן חודש. מאז לא ראיתי את
אימא. אני פה, בתא קטן בגודל גופי, ואני בקושי נושם.
אני לא מצליח להניד עפעף. ונראה לי שלאף אחד לא אכפת.
אייי... מגרד לי האף. אבל, אבל... אינני יכול לזוז אפילו..
הצילווווו!!
ואתם יודעים למה אסור לי בכלל לזוז? כי אני מיועד לאכילה! כן.
מיועד
לאכילה. אותי יאכלו עוד טיפטיפה זמן. והבשר שלי צריך להיות
טעים. יאמי יאמי. איזה כבוד! נולדתי בשביל שיאכלו אותי. אבל,
בעצם.. לא עדיף לטייל עם אימא בשדה, ולרוץ ולקפוץ ולשמוח???
בעצם.. אני יותר מועיל בתוק סטייק על צלחת. אבל אחחחח.. כואבת
לי הרגל.. ואף אחד לא פה לידי, לבלות איתי את ילדותי...

תפסיק להתלונן עגלון טיפשון! סליחה, לא הצגתי את עצמי: אני
לאקי הכלב. אני קצת יותר מבוגר מן העגל הילדותי הזה, מה שאומר
שיש לי קצת יותר ניסיון בחיים. אני כבר יודע ממזמן שיש הבדל
בין מה שאנחנו רוצים ומה שאנו מקבלים.
אני היום כותב לכם ממעבדת הניסויים. מחכה לתורי. אני חושב
שבעצם היום זה תורי. כן, היום זה תורי. תורי למות.
החוקר רוצה לדעת מהי הטמפרטורה הכי גבוהה שכלב יכול לשרוד בה.
ובשביל זה אני פה! אני צריך להקריב את החיים שלי בשביל הגחמות
הטיפשיות של המדען.
האמת? שיעשה לי טובה וייקח אותי. החיים האלה קשים. רק רעב,
סבל, קור ומחלות. נמאס לי לחיות. טוב מותי מחיי.
יופי, עוד חמש דקות אני עומד להפוך לעפר. ואז אני באמת ישנה
משהו
בעולם הזה...  יששש!
אבל חברה... ששש....  אל תגלו לאף אחד שיש עוד אלפים כמוני
בארץ שמתים סתם.. בעצם לא סתם!
הם מתים בשביל לפתח עוד שמפו נגד קשקשים.
הם מתים בשביל לבדוק את ההשפעה של אקונומיקה על העיניים.
הם מתים בשביל לראות כמה זמן ארנבות יכולות לחיות ללא שינה.

אבל לא נורא. אנחנו בסך הכל סתם חיות. אין לנו רגשות. אנחנו לא
סובלים. אנחנו מיותרים בעולם הזה.
אבל.. מישהו ממכם מוכן להחליף איתי יום בחיים?
אני חושב שלא..

{ תפנימו!}