הנה מדינת ישראל, בה אני חי, מדינה אפורה ככל המדינות.
בתוכה נמצאת העיר בת ים, שבה אני גר, העיר האפורה והמשעממת
ביותר בארץ. הרחובות מאובקים מעט, בטיילת יש מעט מקומות בילוי
יחסית לתל אביב ואין הרבה סבות לצעירים להסתובב שם. עיר אפורה
ומשעממת. והנה קניון בת ים, סבה לגאווה, כי הנה נפתח מקום שבו
יוכלו הצעירים לקנות דברים נוצצים ולהתנתק מחוסר המשמעות של
קיומם.

ובתוך המקום הזה היתה עמדת אינטרנט חינם, שהקימה חברת הכבלים
מתב. גלשתי שם שעות, מתנתק מהריקנות ומהאפרוריות של קיומי
ומתחבר למקום של ביטוי עצמי ושל דמוקרטיה אמיתית שלא קימת
בחוץ... בשלב מסוים, הודיעה אחת המוכרות שהמקום לא פתוח יותר
לכל מי שרוצה להתעלק על האינטרנט, אז עברתי לספרייה, שם נהניתי
משרותם האדיב של ויוי הספרנית ושל דריו, אב הבית.

בסופו של דבר עברתי ל"אינטרנט קפה", שבמחיר דומה נותנים שרות
פי אלף יותר טוב מאשר בספרייה ומאז אני פה. מתיחסים אליי
בכבוד, נותנים לי תמיד שתייה וחטיפים ואפילו עזרו לי להקליט
קטע לרגל 100 יצירות.
כן, זה אני, מובטל שמתיימר להיות אמן, אם כי התחלתי להתנדב
בעזרה לרופא משפחה ועכשיו יש לי פחות זמן לאכול את עצמי מצער.
זה יהיה הטור שלי, בו אעביר סקירות תרבותיות, ברשותכם.

שלכם בכבוד,
                                                           
                                                           
 איליה כהן.