שני ישבה בבית. כשהיריות הראשונות  נשמעו היא לא הגיבה. זה בטח
ארגז שנפל או דלת שנטרקה. היא לא טרחה להביט בחלון או אפילו
לסובב את הראש. אלו ילדים שמשתעשעים ברחוב, זו זקנה שהפילה
עגלת קניות - זה הכל. אבל זה לא ירי. היא כבר יודעת להבדיל בין
הדמיונות והזיכרונות שלה למציאות. לאט לאט והיא כבר לא תתבלבל.
מכונית שתצפור תהייה רק מכונית. ובפעם הבאה שיהיו זיקוקים, כמו
ביום העצמאות, אז היא שוב תרגיש את הדגדוג הנחמד הזה בבטן, כמו
כולם תרים את המבט למעלה בצפייה, עם השיניים סוגרות על קצה
הלשון ונשימה עצורה, לאיור נוסף שיתנפץ גבוהה והרסיסים,
הכוכבים הקטנים, שלו יצנחו לקרקע, וישרפו שניות לפני שיפגעו
בה.
היא יושבת בבית שלה. היא לא צריכה לקפוץ, להסתכל מסביב, לחפש
נשק או קסדה או את האדם היחיד, שהכי קרוב שיודע בדיוק מה קורה.
היא בסדר. היא בסדר- רק שהארגז הזה נופל שוב ושוב. הדמיונות
והזיכרונות שלה יוצאים מראשה והופכים אמיתיים.  הצעקות והאזעקה
מושטות אליה כמו זוג ידיים קרות, נוגעות בפניה, מפנות אותן,
מושכות בכתפיה, מובילות אותה אל המרפסת, מחזיקות את עיניה
פתוחות, מכריכות אותה להסתכל, להבין, לנתח.
יש שלושה אנשים בצד ימין של הרחוב, לייד הכניסה החד סטרית. עוד
חמישה ליד היציאה השמאלית. אין מכוניות- כנראה שחסמו.
הקונוסים הכתומים והדוקרנים נראים כמו חתיכות לגו קטנות מהקומה
השישית. אפשר גם לראות את ההבזקים של הצ'קלקה בחלונות של הבית
ממול. בקרב שבין היריות לצעקות האחרונות ניצחו. בניצוחה של
האזעקה הם גברו ורבו. שני חשבה שבטח עכשיו יושבת מישהי, רחוק
משם עם טלפונים מצלצלים וקשר זועם- יש מולה דף ועת והיא יודעת
הכל, מה ומי בדיוק וכמה כבר נפגעו. וההיא שם בטח מדמיינת אותה-
את שני, עומדת כאן על המרפסת, רועדת כולה , יחפה עם ג'ינס קצר
וגופייה קרוע  וידיים קופצות שמנסות לחייג איזה טלפון אבל לא
מצליחות ועם הדמעות שכנראה התחילו  כבר מזמן.   ההיא תוהה מה
שני חושבת עכשיו, ומה חושבות עוד עשרות שני כאלו בדירות
שמסביב- מסתכלות החוצה ולא יודעות מה קורה.
ושני נזכרה פתאום, בלי שום סיבה שיש לה אימא ואחות. ולא רק יש
לה אלא ששתיהן בחוץ , ובדיוק עכשיו הן צריכות לחזור הביתה. אבל
יש גם את האנשים האלה בשחור, שלושה מצעד ימין וכבר שבע מצד
שמאל. וזה לא בריא בכלל לרוץ החוצה מהבית יחפה, באמצע היריות
והאזעקה. אבל זה גם לא בריא לחזור מבית הספר ולראות את הרחוב
שלך חסום על ידי שוטרים, זה גם לא בריא ללכת לקניות , לדעת
שהבנות שלך בבית בטוחות ושום דבר לא יקרה- ולטעות...

שני לא יכלה להגיד איך היא עברה את כל האנשים האלו שלא חיקו לה
בכלל ואיך היא ידעה לזהות בדיוק את הנערה הקטנה הנכונה מכל
הנערות הקטנות האחרות, עם התיקים הגדולים, מתחבקות ומצטופפות
מתחת לפרגולה בדשה הרחב. היא לא זוכרה מתי הפסיקה לחבק אותה
ומתי הפנתה את המבט מהדבר האדום הגדול עם פנים של אדם וידיים
של אדם ששכב באמצע מעבר החצייה, ובבקשה תעשה שזה יהיה האש הרע,
בבקשה, ולא ידעה בדיוק איך הצליחה לשכנע את האנשים השחורים לתת
להן לעבור שוב, בליווי צמוד עד הבית כמו זוג אח"מיות עם התיק
הגדול והגופייה הקרועה.

אבל היא  כן זכרה את השנייה שבה שמעה את הבכי הנובע מאיפה שהו
בכניסה לבית. כנראה מתחת למדרגות בירידה למרתף. היא הייתה
בטוחה שזה  ילד קטן  שנבהל או הלך לאיבוד, אבל כשניגשה, אוחזת
ביד אחת את ידה של אחותה ובשניה את הטלפון שכנראה לקחה  בטעות
לכל מסעותיה, גילתה שם נער מתבגר כבן 14, ידיו מחבקות את
בירכיו. פניו הופנו לתקרה, עיניו אדומות, לחייו נפוחות ועליהן
שני שבילים שפילחו הדמעות בתוך הפיח והאבק. ואיך אני נראת
עכשיו- תהתה. כשראה אותה, הפסיק את היללה שנמלטה מפיו וכאלו
ציפה לה, התחיל לספר במהירות, מי הוא ומאיפה הוא בא ולמה לכאן.
ורק כשעלו שלושתם למעלה ושני מזגה להם כוסות של קולה קרה, שלחה
אותו לשטוף את הפנים, הוא חזר וסיפר את הכל בבירור.  איך היה
בדרך לביתו ואיך פתאום אישה הזקנה מאחוריו התחילה לצעוק ולצעוק
בקצב קבוע בלי הפסקה, והזוג לפניו פשוט נפל על הרצפה, וכנראה
שהבחור שם היה בשייטת או משהו כי  ישר הוא התגלגל במקצועיות
מתחת למכונית חונה ומשך גם את החברה שלו ואלי, הנער במטבח של
שני, לא ידע להתגלגל ככה אז הוא פשוט התחיל לרוץ וחשב כל הזמן
שהינה עכשיו יורים לו בגב והוא רץ עד שהגיע לבית הזה ופתאום
הפסיק כי חשב שאולי יש אנשים שיורים גם בצד השני של הרחוב. אז
הוא התחיל לדפוק על הדלת של הדירה הראשונה ואז השנייה ואף אחד
לא פתח לו גם כשצעק "פיגוע, פיגוע!" ושני רצתה להרגיע אותו,
להגיד שהשכנות למתה זקנות ובטח לא שמעו אותו ובגלל זה לא פתחו.
אבל היא ידעה ששמעו ולא הייתה בטוחה שבעצמה הייתה פותחת.

ופתאום ככה, באמצע המחשבה נזכרה שכשרצה לשם היא השאירה את הדלת
כאן פתוחה- אז היא קפצה מהכיסא, אמרה לאחותה לשמור על הנער כמו
שרצה לברוח לאן שהו או שיכל לקרות לו משהו, כאן. היא נכנסה
במהירות לכל החדרים, בדקה שהכל במקום ולא לקחו שום דבר, וספרה
עד שלוש לפני שהזיזה את הוילון של האמבטיה-  כאילו שמישהו יכל
היה לעבור את כל הדוקרנים והאנשים בשחור רק כדי להתפרץ לדירה
בקומה האחרונה ולחקות לה שם.

כשחזרה  למטבח אלי כבר היה רגוע לחלוטין, דיבר עם נועה ובכלל
מסתבר שיש להם אותה מורה למתמטיקה.  ושני שהביטה בהם- ככה
סתם, בלי שיבקשו ממנה בכלל התחילה לספר שאם עכשיו היה חול בכל
הרחובות כבר מזמן היו מוצאים את הבחורים שירו , ככה צ'יק צ'ק
כי היה אפשר להזמין גשש למשל. והוא כבר היה  הולך על העקבות
שלהם עד לאן שצריך ויודע על כל פנייה שההם עשו. ובכלל פעם אחת,
אצלה נכנסו חמישה אנשים מתוך הרצועה לישראל ולפי העקבות אז הם
הלכו לכיוון הקיבוץ, לא זוכרת עכשיו איזה, אבל היא מאוד פחדה
כי הוא היה מה זה קרוב לבסיס והגשש אמר שהם גוררים אתם שק
ואולי בשק יש נשק או מטען חס וחלילה. והם ישבו שעות ככה, עם כל
הקשרים דלוקים והקשיבו לכל עקבה חדשה שהתגלתה. ובסוף אלו היו
סתם חמישה ילדים רעבים מהכפר שבפנים והם באו לגנוב מהמטה של
המנגו ובגלל זה השק, והרגליים של אחד היו מלאות דם כי הוא רץ
יחף, אבל חוץ מזה זה היה מה זה מצחיק- ושני צחקה ,אבל לבד כי
נועה ואלי רק שתקו והסתכלו עליה, אבל היא המשיכה- שגם פעם אחרת
היה להם מחבל מתאבד מול הבסיס בדיוק, וכולם כבר ידעו שהוא
מסתתר שם, והוציאו איזה עשרים רכבים ומארבים וכולם מחקים רק
שהוא יכנס והם יוכלו לירות בו, וככה הוא יושב שם בשיחים מאחורי
הגדר עם כל המטען הזה על הגוף, ואנחנו יושבים גם, שבוע
ושבועיים והוא כבר בטח מת מזמן מרעב או משהו כי לחזור אחורה
הוא כבר לא יכל, כמו בדמקה,  אבל  אנחנו-עוד חודש אחר כך היינו
בכוננות.  ולא הרבה אחר כך זרקו עליהם את הפצמ"ר הראשון שזו
פצצת מרגמה ממתכת והיא ,כשמתפוצצת, יכולה לפגוע בתווך של שמונה
מתרים והיא עושה שריקה כזו באוויר, מבינים? ואלי עשה לה עם היד
שתמשיך, יודעים, יודעים שמענו ונועלה רק שתקה ואז הפסיקה לשתוק
והתחילה להגיד "שני את הרי אף פעם לא" אבל גם את זה הפסיקה
ושוב שתקה ושני חשבה שבאמת אולי לא כדי אבל הנה היא כבר הגיע
לקטע של היריות , בדיוק כמו היום,  והיא הייתה במיטה ופחדה
ועשתה את עצמה ישנה ובעצם היא באמת ישנה כי אחרת הייתה כבר
קופצת ועושה משהו. אבל אתם יודעים מה, היריות דווקא היו לא
בדיוק כמו היום, הם גם לא פגעו באף אחד ואולי רק כשהתחילו
הצרורות מהצד שלנו, כי באמת תמיד אפשר להבדיל בין שלנו לשלהם,
ששלהם קצת יותר מפחידים ושלנו קצת יותר מדויקים.  ואז הייתה את
הגופה עטופה בנייר צלופן או ניילון, לא שהיא יודעת למה שמישהו
ירצה לניילן גופה משלהם ולשים בג'יפ שלנו. ובבוקר כל הבנות
עמדו כדי שכל אחת בתורה תוכל להסתכל פנימה דרך החלון ולראות את
הפנים הנפוחות, כמו בתוך שקית שסתם שכחו במושב האחורי  ואז כל
אחת בתורה לצעוק ולרוץ לחדרים ושם לשמוע שוב את הסיפור של
החובש על איך שהוא הגיע ראשון  והמניאק כבר היה מחורר עד כדי
כך שאם לוחצים על המקומות לייד הפגיעות אז הכדור פשוט קופץ
החוצה ישר ליד שלך...

שני שמה לב שהכוסות של הקולה והסומסמיות, שהיא הוציאה מהמקרר
וסידרה על הצלחת, עומדות בצד של השולחן ואף אחד לא נוגע בהם
ולנועה  בכלל יש דמעות בעיניים. מאיפה? היא לא בכתה בכלל ,
ילדה גדולה שלי, כל היום הזה, כמו גיבורה והנה עכשיו. ואלי,
אלי מחזיק לה את היד חזק חזק,  ופתאום גם הוא גיבור כאילו לא
ישב וילל מתחת למדרגות שלהם כמו ילד קטן. ושקט. כולם שותקים.
שני עמדה ושותקה יותר מכולם.  ורק כשהדלת נפתחה היא קפצה ופלטה
צעקה, קטנה כזו.  אבל זו הייתה רק אימא שלהם, אימא שכולם שכחו
ממנה והיא ניסתה להתקשר  לפחות חמישים פעם אבל כל הבטריות
נגמרו כי מישהי יחפה עם ג'ינס קצר וגופייה הסתובבה עם המכשיר
בכל העיר. אימא שנתקעה בפקק והשאירה את האוטו  שלה חמישה
רחובות מכאן והלכה את הכל ברגל וירד עליה גשם שהרטיב  את
הסוודר שקנתה לשני, מתנת שיחרור מאוחרת וגם את הנעליים החדשות.
אימא שהייתה כבר מוכנה לגרוע ביותר ועכשיו חיבקה אותן ואת הילד
הזר שישב במטבח שלה ונחמה את נועלה שמסכנה  ובוכה כי היא בטח
נבהלה כל כך וכל הכבוד שני, האחות הגדולה הכי טובה בעולם אבל
תגידי איך אפשר לצאת מהבית ככה, בלי מעיל או משהו, יש סנדלים
זרוקים מול הדלת לא יכלת לנעול אותם? וילד, ההורים שלך לא
דואגים, יש שם עשרים פצועים אבל זה היה כשעוד הייתי באוטו מי
יודע מה עכשיו, ואני חושבת שדודה חייה שם אבל יהיה בסדר, אני
מבטיחה.

אלי באמת שכח בכלל להתקשר והסמיק כולו כשביקש -אם אפשר לטלפן
בבקשה- ושלושתן ביחד צעקו עליו שלא יהיה  טיפש וברור שאפשר ואז
שלושתן ביחד הסבירו לאבא שלו את הכתובת. והאבא הגיע ממש מהר כי
כבר נתנו למכוניות לעבור, אז זה בטח אומר שכבר תפסו. את זה
שירה. האבא גם לא רצה לעלות כי מיהר לעבודה ותודה רבה לכם אבל
מה אלי עושה שם בכלל, זה כל כך לא מנומס להתפרץ לבית זר ככה.
ושני כבר ידע שזה לא בית זר בשבילו.  הוא ניפרד מנוע בחיוך
מיוחד כזה של ילדים כבני 14 שבוכים מתחת למדרגות  ועל השני
הסתכל קצת בחשש אבל אמר תודה וסליחה שהתנהג כמו תינוק ולהתראות
גברת נוי, כן, בשמחה אני יבוא לבקר.

ובשמונה בערב הן ישבו בסלון, מכוסות בשמיכה אחת עד הצוואר,
אימא ושתי בנות לצידה. הן ראו את כל הצילומים , מזירת האירוע,
והנה המכולת של שוקי והנה הספסל שנוע נתקע בו כשנסעה על
גלגליות לפני שנתיים.  איזה מזל שדודה חייה בסוף לא הייתה שם,
כי היא בטח הייתה חוטפת התקף לב (או כדור) במקום.
דיווחו  על עוד פיגוע, ירי בג'נין על אזרח ישראלי שנפגע בחזה
ובכתף. ושני חשבה  שיש בית אחר עם בנות  שבכלל לא איכפת להן מה
קרה כאן היום בצהרים, וכל העולם שלהן מסתכם בחזה ובכתף הזו.
היא לא יכלה להסתכל לנועה בעיניים, איך בכלל העזה לפתוח את
הפה, היא הרי עשתה עבודה כל כך טובה בלשתוק כמעת כל השנתיים
האלו ופתאום...  איזו מין אחות גדולה היא, הלוואי ונועה לא
תגיד כלום לאימא, הלוואי ותשכח את כל היום הזה.

ובלילה, כשכבר הייתה במיטה, נפתחה הדלת. נוע נכנסה בלי להגיד
כלום והחליקה מתחת לשמיכה שלה עם הרגליים הקרות וחיבקה אותה
חזק, חזק. היא נשמה ונשפה לה לתוך הצוואר ואז נשפה גם "אני
אוהבת אותך" קטן כזה ואז עוד פעם, יותר חזק, "אני אוהבת אותך".
ושני שכחה לנשום אז נוע נשמה בשביל שתיהן ואמרה שהיא בכלל לא
תלך לצבא אלא  תלמוד לרקוד בחו"ל, ופתאום התחילה לבכות, באמת
חזק. שני חיבקה אותה, לטפה לה את השיער, וידעה שזה לא נכון.