אם לא הייתי רואה אותך אז...בפעם הראשונה...בהופעה...
כשנכנסת למכונית שלנו והכרת את ההורים שלי...והם אהבו
אותך...לפניי...
ונסענו...כל הדרך הארוכה הזאת שלא דיברנו בכלל- אני ואתה...רק
אתה וההורים שלי...
ואז בהופעה התפצלנו ובכלל לא הייתי איתך...למרות שכל הזמן
הסתכלתי...כל הזמן ראיתי אותך...
ואז בסוף ההופעה...כשבאת ושמת עליי את היד שלך...חולצת
צבא...ואני כולי רועדת...למרות שקר בחוץ
זה לא היו רעידות של קור...
ואז באוטו אנחנו מדברים קצת שיחות שטחיות...שומדבר רציני ,
חוצמזה שאני כבר הבנתי...שזה לא הסוף...
ואז...מפעם ברחוב כשכולי רועדת וכולך נחמד
ועוד פעם אחת בלבד...של נימוסים אין סופיים שאני לא מסוגלת
להתמודד איתם...של הזמנה לשבת לידך...
של רמיזה שלי והבנה שלך שכללה נתינת הטלפון שלך...
של השארת הטלפון שלי וחיוך אחד גדול בתוך הלב...
ואז ברגע שהרסת הכל (ועוד איך הרסת) לפני שהתחבקנו ונתת לי
נשיקה לפני שצילמו אותנו...
ואחרי...כשלא התקשרת, ולא התקשרת...ואני שלחתי הודעות...כל כך
מיואשות ממך...כל כך מתחננות...
ואתה...כל כך לא הגבת...והשיחה האחרונה...ביום הראשון של
השנה...שסתם היית לא נחמד ולא משתף פעולה...
והרגשות שלי...למרות שהמוח מבין שאתה לא מעוניין לא נותנים לי
חופש..
כל פעם אתה מגיע אליהם ...איכשהו...ואני לא מסוגלת להתמודד כי
אין לי איך
וכי אני כל כך רוצה..