לעת ערב, כשהיום פנה והלך,
מבקשת לי אשה, זו שריחה נעלם שכך.
מסרבת לתת לה על נפשי להשתרר,
אין ה רחמים. אין בה כבוד לכללים.

אני מסרבת לתת לה לחדור אל מתחת לעור.
היא אסון, היא סכנה, מהיום בו ראיתי אותה.
אני שומעת קול בכי באפלה. אל תתפתי לבקש לך יד מושטת.
אין לב די רחב עבורך, אהובה, את אשר בתשובה חוזרת.

הכל כל-כך ברור ונהיר, הכאב שמכסה אותך.
גורר אותך בשערותייך הזהובות לתוך השאול.
ומה כבר נותר לך?
אני כה בודדה שם בתחתית,
כה מעורפלת על ראש הפסגה.
אך אם אתייצב לי באמצע הדרך,
מי יעזור לי להחלץ מלפיתתה?

יביא היום את אשר יביא בכנפיו.
אין סיבה להתחבא מעבר לקיר, נאהב את אשר נאהב.
מוצאת עצמי רוכדת בדד בתוך תוף הכד,
כולם שם ביחד,וכל אחד לבד.
את נסיכת המזלות האבודים, פיית המשאלות שהושבו ריקם.