דניאל נכנס לחדר שלו בדילוג מרהיב, היישר אל האי הקטן שיצרו
לעצמם הבגדים המפוזרים על רצפת החדר. באותם ימים, דיברו ברדיו
על פצצות מתוחכמות שהאמריקנים מפילים על העיר בגדאד ועל תקציב
הממשלה, אבל דניאל ידע שברדיו מפטפטים כרגיל על הדברים השוליים
ולא על החדשות האמיתיות - המהפכה הדפית החלה.
היא פרצה אי-שם בשולי החדר, ליד המגירות הישנות, שחיכו בסבלנות
לא אנושית לגורל הדפים שהן אחסנו בתוכן.

זה אולי המקום להסביר דבר אחד או שניים על מגירות. מעטים
יודעים שגם למגירות יש רגשות וגם הן נקשרות באופן נוסטלגי לכל
מיני פיסות נייר שמניחים בתוכן, במיוחד אם אלו מכילות כתבי
אהבה רגשניים. עוד עובדה חשובה אחת על מגירות היא זאת - אם
במקרה קרסה מגירה אחת בחדר שלך, הרי זה בשל מלחמת מגירות
שמתנהלת. ההיסטוריה מלמדת כי מרבית מלחמות המגירות פרצו בשל
תוכן המגירות. תסריט האימים מדבר על מגירה תחתונה אשר מקנאה
בתוכן המגירה הממוקמת מעליה - בצדק רב, אגב, בני אדם הם יצורים
עצלניים ואין להם כוח להתכופף יותר משלוש פעמים ביום והם נוטים
להשאיר התמתחויות יוצאות דופן מעין אלו לפעילות ספורטיבית
שמביאה בד"כ ליצירת דור חדש של עצלנים - מפתחת רגשי נחיתות
ומתחילה לקנטר ולהציק למגירה העליונה, כשהיא מעליבה את תוכן
פיסות הנייר שברשותה: "החריזה של השיר הזה לא מוצלחת. אפילו אם
מתבוננים בשיר מנקודת מבט מודרנית, המבנה שלו לא נכון ובכלל,
אני מבטיחה לך שבסדר פסח הבא כל הניירות האלו ייזרקו לפח. הם
לא שווים כלום."

דניאל התבונן במגירה הסדוקה, שהייתה מונחת בזווית מאוד משונה
על גבי המגירה שמתחתיה וניסה להבין מה גרם לה להינתק מהמסילה.
מבטו נדד בפליאה מהזווית בה הייתה המגירה מונחת לדף שהתנדנד על
קצה המגירה, נאבק על חייו. דניאל עקב אחר המאבק בעניין רב
והחליט שלא להתערב. שלא דרכו, כוח המשיכה ניצח, והדף מצא עצמו
מוטל על הרצפה למשך שנייה אחת קרה מאוד.
אני לא זוכר שכתבתי את השיר הזה, דניאל לחש לעצמו, מרים את
פיסת הנייר לאט לאט אל גובה עיניו.

כמו כל מהפכה בהיסטוריה של המהפכות, גם זאת גרמה בדיוק להפך
ממה שתומכיה הנלהבים ביותר ציפו ממנה. תומכיה הנלהבים של
המהפכה הדפית היו הוריו של דניאל ("תראה איך החדר שלך נראה,
כמו דיר חזירים", אני לא מבין, איך מישהו יכול לחיות בזוהמה
כזאת?").
באמצע וויכוח סוער שניטש (על חוסר ההקשבה של אביו של דניאל
לאמו או חוסר היכולת של אמו של דניאל להפסיק ולהתלונן על חוסר
ההקשבה של אביו, אשר, לטענתו, הפסיק להקשיב בדיוק בגלל הסיבה
הזאת), כל שהיה על אחד מהצדדים הנצים לעשות הוא לומר משפט חריף
וסרקסטי במיוחד על סוגיית החדר בקצהו השמאלי של הבית ואז היה
הופך החדר של דניאל לאי של הסכמה, והכל היה נרגע באחת.
מעבר לתומכים נלהבים אלו, תמך דניאל על הקיר ברעיון. דניאל על
הקיר היה בחור בן 13 שחגג בר-מצווה ונותר מאז תלוי במסגרת
זהובה כשהוא מחייך חיוך טיפשי אל כל מי שנכנס לחדר ואומר:
"אוי, איזה חמוד היית, מה קרה לך מאז?".
בשלב מסוים, דניאל לא זוכר בדיוק מתי, החל דניאל על הקיר לרטון
בשקט על כך שהוא מוכרח לחייך חיוכים טיפשיים לאנשים מעצבנים
וזחוחי דעת. דניאל לא ייחס לכך חשיבות רבה, אך בכל שנה, המצב
הלך והחמיר ודניאל על הקיר נהפך פחות ופחות נחמד, יותר ויותר
ביקורתי ופשוט עוד ילד מעצבן הנתון במסגרת. דניאל פעם חשב
לעצמו שהוא היה הורג את דניאל על הקיר אם הוא לא היה כבר תלוי.
אחר כך התחרט על המחשבה. זה לא יפה, חשב לעצמו. הוא לא אשם,
תלוי ככה על הקיר. אפילו אני, אחרי כמה שנים של שעמום, הייתי
מתחיל להתנהג כמוהו.
וכך, גם דניאל על הקיר, אשר פיזר לכל עבר חיוכים מתנצלים, תמך
במהפכה הדפית.
והיה ברור שכעבור מספר שנים לכל היותר, היא תתחיל.

אני לא זוכר שכתבתי את השיר הזה, דניאל לחש לעצמו, מרים את
פיסת הנייר לאט לאט אל גובה עיניו.
שורה ראשונה, שורה שנייה, דמעה מפלחת את הלחי, שורה אחרונה.
דניאל הדף את פיסת הנייר מעליו בשאת נפש. המגירה העליונה נטתה
מעט וקלטה אותה בחיבה גלויה לחיקה. טריקת דלת והחוצה. "אני
הולך", הוא הכריז ושמע את המלים המוכרות מתפוגגות מאחוריו:
"רגע, חכי רגע ציפי, אבל לאן אתה הולך, מתי תחזור, יש לך
מפתח?"

ההבדל האמיתי בין התבגרות לבגרות חבוי בטריקת דלתות. רבים
נוטים לחשוב כי העוצמה היא שעושה את ההבדל. מתבגרים נוטים
לכעוס ואילו מבוגרים כועסים תמיד ולכן הם רגילים לעניין ולא
עושים מזה יותר מדי רעש. כמובן שתיאוריה זו הינה שגויה מן
היסוד - ההבדל האמיתי בין מבוגרים טורקי דלתות לבין מתבגרים
טורקי דלתות הוא פשוט הכיוון. מתבגרים טורקים את הדלת ונעלמים
בפנים למשך תקופות זמן ארוכות במיוחד, בהן הם ניזונים מכמויות
אדירות של ארוחות צהריים ישנות שנותרו זרוקות בחדר ושקיות במבה
מזדמנות המגיעות באורח פלא מהחלון. מבוגרים, לעומת זאת, טורקים
את הדלת בדרכם החוצה מהבית, אל החופש, כשהם ממלמלים לעצמם משהו
על כמה נוראית הייתה ארוחת הצוהריים של אתמול ואיפה הזמנים בהם
היית יכול לבקש משמעון להגניב לך במבה מהחלון.
כמובן ששתי התיאוריות הללו אינן נכונות בעליל כיוון שמבוגרים
מאמינים שדלתות הן יצורים חיים הידועים כנוטרי טינה ולכן הם
כמעט ואינם טורקים דלתות כלל: "אף פעם אינך יודע מתי תצטרך
לעבור בדלת הזאת שוב".

טריקת דלת.
ברחוב. מסתכל ימינה ושמאלה. לאיפה ילך? זוג זקנים בלתי מזיקים
מימין. הרוטווילר של השכנים משמאל. הוא מרגיש מסוכן היום, ילך
לשמאל. הרוטווילר לא טרח להביט בו כשהוא חלף על פניו במהירות,
מנסה להסוות את דפיקות הלב המואצות בשיעול קל. מבחן אומץ אחד
עבר ובהצלחה יחסית. לאיפה עכשיו?
רגליו הוליכו אותו באופן כמעט טבעי אליה, אל הרחוב הסמוך, אל
הבית בו נמצא החדר שלה, ואחותה, והן בטח עדיין רבות על נעלי
הבית שלהן. אה, ואל החבר שלה. יש לה חבר עכשיו.

דניאל הסתובב על עקביו במהירות ומצא עצמו מביט בנעלי עקב
חדשות, אשר נתקעו היישר מול אפו, מדיפות ריח חזק של עור.
"אתה בסדר?" קול זר פנה אליו. קול נשי.
"כן, הכל בסדר, אני בסדר".
"פעם הבאה תסתכל להיכן אתה הולך" הקול הנשי אמר וחייך חיוך
מקסים, מותיר אותו על המדרכה השחורה, מטושטש.
שני ילדים חייכו אליו מפינת הרחוב, נבוכים, אולי בשבילו, ואז
צחקקו אחד לשני במעין הבנה מופלאה ורצו הרחק.


מובס משהו, הוא נכנס בחזרה לחדר. אפילו את הדלת לא היה לו כוח
לטרוק. אמר שלום רפה לאחותו הקטנה שהגניבה אל בין הקירות עוד
אחד ממבטי הפליאה שלה באשר להתנהגותו המשונה של אחיה.
בלי לחשוב, הוא לקח את המכתב שחיכה לו במגירה.
וקרא את השיר שוב.
ושוב. ושוב. ושוב.

דניאל על הקיר בהה בדניאל על הרצפה.
לבסוף אמר: "אין לך ברירה אלא לשכוח".

המגירה העליונה והתחתונה וגם זאת שמתחתיה ודניאל על הקיר
ודניאל על הרצפה כולם בכו כשדניאל שרף את כל הדפים בחדר, אחד
אחרי השני.

ואז, ישב על המיטה המפויחת מעט, קשקש בעיפרון דק על דף נייר
חצי שרוף, מעוצב משהו, בליל של קווים ועיגולים. אולי עוד יהיה
רופא פעם, חשב, ומיד ניער את ראשו המתולתל, מכין את עצמו
לקריאה נוספת. אחרי ככלות הכל, יש מחר מבחן בספרות.