[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








רציתי לשתף אותך, כי לא היה לי מישהו אחר.
כבר הפסקתי לבכות. אולי איזה חודש שאני כבר לא בוכה יותר. נורא
עצוב לי, זה לא שזה נעשה יותר קל, אבל אני חושבת שהזמן עושה את
שלו כמו שהוא אמור. אני פשוט לומדת לחיות עם זה.
אז למה דוקא אתה? כי אתה היחיד שצריך לדעת מזה, למרות שכבר לא
אכפת לך. אז בוא אני אספר לך משהו, אני אוהבת אותך.
אתה לא הטיפוס שלי, לא אכפת לך ממני כמו שהיה לך בעבר, אני לא
אוהבת מה שאתה עושה עם החיים שלך (שזה בעצם כלום), אני לא
אוהבת איך שאתה מתנהג אליי בזלזול שכזה, אני שונאת איך שאתה
מתבכיין כשרע לך, אני שונאת להתווכח איתך כי אתה עקשן כמוני,
אתה לא נראה כמו שאני אוהבת שגבר יראה, אתה לא יודע להתלבש,
אתה עצלן, אתה בטלן, אתה לא מפסיק לקטר, אתה מוציא את העצבים
שלך על כל דבר שזז, אתה מגעיל אותי מדי פעם, אני מתביישת בך
לפעמים. אבל נחש מה? אני עדיין אוהבת אותך.
אולי זה משהו בי. אולי אני לא בסדר. בעצם זה אפילו לא אולי.
אני יודעת שמשהו דפוק אצלי. אתה הרי כזה כלומניק. אתה ילד קטן.
אתה אידיוט. אבל מה לעשות? אתה האידיוט שלי.
ובגלל שאתה כזה, כשאני אצלך והריח שלך עוטף אותי אני רוצה
להרגיש את הידיים שלך שאני כל כך אוהבת מחבקות אותי בהססנות
שכל כך אופיינית למגע שלך. ובגלל שאתה כזה, כשאנחנו מדברים
לפני השינה ומגיע העת לנתק אני עדיין רוצה לסיים ב"אני אוהבת
אותך לילה טוב אני אחלום עלייך" אבל במקום זה יוצא לי "ביי".
בגלל שאתה כזה, כשאני שומעת שיר ברדיו הוא תמיד באיזשהו אופן
מתקשר אלייך. בגלל שאתה כזה, כשעברתי טסט היית הראשון לקבל
ממני את צרחות השמחה שלי. בגלל שאתה כזה, אני עדיין מוותרת על
דברים אחרים בשביל להיפגש איתך אפילו לחצי שעה.

אני לא יודעת איך זה התחיל. איך עד לפני חצי שנה היית החבר הכי
טוב שלי. הסחבק שלי, או איך שתקרא לזה. לא הסתכלתי עלייך,
אפילו לא לשנייה. לפחות לא בצורה כזאת שאולי יכול להיות ביני
לבינך משהו אחר חוץ מאשר קשר אחים שכזה. לי היה מישהו, לך היתה
מישהי, היינו שמחים אחד בשביל השנייה והשנייה בשביל האחד.
העברנו את הזמן בנעימים יחדיו, בלי כאבי ראש מיותרים. שידכתי
לך חברות שלי, או לפחות ניסיתי, הקנטנו אחד את השני בלי סוף
וצחקנו ביחד כאשר אני נפרדתי מהחבר שלי כי הוא היה טיפש או
כשהיא נפרדה ממך כי נמאס לה. ופתאום זה השתנה. פתאום הכל
הסתבך. בהתחלה בשבילך, אח"כ גררת לזה גם אותי. ואולי באתי
באיחור, אבל פתאום אתה השתנת לי. הפכת להיות החיים שלי. איש לא
הכיר אותי יותר טוב מלבדך. היית היחיד שידע עליי הכל. החל
מבאיזה משחת שיניים אני משתמשת ועד לסיבות שגרמו לי לשנוא את
אבא שלי. היתה לנו תקופה יפה ביחד. למרות שלא רציתי, נכנסתי
לזה. וכשנכנסתי לזה איתך, נכנסתי עד הסוף. אהבתי  אותך בלב
שלם, יותר ממה שידעתי אי פעם.

אבל אצלך זה היה אחרת. הייתי יותר מדי מתוסבכת בשבילך. ולמרות
שאמרת לי שאני טועה אני עדיין חושבת שלא באמת אהבת אותי. לפחות
לא בצורה שגבר אוהב אישה. אהבת אותי כמו שאוהבים את החבר הכי
טוב שלך.
אז אני דרשתי ואתה לא יכולת לתת לי את מה שהייתי צריכה.
והתחלנו לריב. וזה היה יותר מדי בשבילך. התגעגעת ל"ימים
הטובים" ששם היינו סתם אני ואתה, דור וקרן, בלי הגדרות, בלי
מחוייבות, בלי ניצוץ בעיניים, בלי דפיקות לב. אתה בטח קורא את
זה עכשיו ואומר "מי את שתגידי לי מה רציתי ומה הרגשתי". אז
נכון. אתה לא הודת וגם היום בדיעבד אתה עדיין חושב שמה שהרגשת
כלפיי היה אהבת אמת. אז תגיד לי איך דבר כל כך עוצמתי שכזה
יכול להגמר? איך פתאום אני עוד אחת? איך פתאום אתה מסתכל עליי
במין מבט ריקני שכזה? מסתכל על אחרות ואפילו לא משווה אותי
אליהן? איך?

אולי זה מגיע לי. אולי הגורל צוחק לי בפרצוף. אתה חושב שזה מה
שקרה? אני, שזרקתי אחד שאהב אותי מכל נשמתו ועוד יצאתי לחגוג
באותו ערב משאירה אותו עם הדמעות שלו כאילו זה עניין של מה
בכך, אני שלא ידעתי מה זה לבכות, שלא ידעתי מה זה שנאה, מה זה
כאב. אני זאת שצריכה לשלם על חטאיי. אז אני משלמת. והמחיר כבד.
כי האמת שנורא כואב לי. וזה לא מפסיק. חשבתי שאם הזמן זה
יעבור, אבל זה לא קורה. אני מסתכלת עכשיו על חיי, ובכל הכנות
אני לא רואה את עצמי יוצאת מזה.
אז עכשיו ריציתי את עונשי. הבנתי מה זה לכאוב. התבגרתי.

את המכתב הזה אני כבר לא אשלח לך, כי אותך זה כבר לא מעניין.
מה ששיך לכאב שלי עכשיו כבר לא חלק מנחלת הכאב שלך. כי אתה לא
איתי. לא בלב. אולי מעולם לא היית. אולי, מי יודע.
אני אגיד לך מה אני אעשה למרות שאתה בעצם לעולם לא תקרא את זה.
אני אמחה את הדמעה מלחיי, אחייך חיוך מאולץ שרק יגרום לי
להראות יותר מפגרת ומזוייפת ממה שאני כבר, אסתכל לך בשתי
העיניים במבט שלא מסגיר את החור שאתה קודח לי בלב מזה חודשים,
אנפח את חזי ואצעד עוד צעד. אמנם צעד קטן יהיה זה. אמנם אני
אשאר עדיין לידך ואמנם החיוך על פניי ימשיך להראות מזוייף. אך
אחרי כמה צעדים אני כבר אהיה טיפ-טיפה יותר רחוקה ממך. למרות
שלעולם אתה לא תפסיק לקדוח לי חור בלב, ולמרות שמדי פעם אני
עוד אסתובב לאחור להעיף בך מבט, לאט לאט החיוך שלי, כן החיוך
המזוייף הזה, יהפוך לחיוך אמיתי. ראשי יתנוסס בגבורה ואני
הקטנה שלעולם לא אחדל מאהבתי אלייך, אסתכל לצדדי הדרך ואראה
ששם ישנם אחרים. כן אחרים. וטובים ממך.
מי ייתן ואני אפנה להם את חצי מהמקום שהקדשתי לך בליבי והם
יהיו מבורכים. אתה יודע למה? כי הם יסתכלו לי בעיניים בחזרה
ושם אני אמצא את הניצוץ שאני כבר לא מוצאת בעיניים שלך.

אני רוצה לאחל לך שתדע לאהוב, להקדיש את כל כולך, לאהוב יותר
מאשר אתה אוהב את עצמך, להיות מוכן להקריב מעצמך למען מישהי,
שכן זוהי המשמעות האמיתית של האושר בין שני נאהבים.
ואני רוצה לאחל לך שתפגע. שתדע עד כמה אפשר להכאיב. אולי לאחר
מכן תצעד אתה את צעדייך שלך ותמצא כמוני את הראוי לך. ולך תדע,
אולי בעוד כמה שנים ניפגש שנינו, כאשר כל אחד מצא את פסגת חייו
ונוכל לצפות ביחד במסך העבר על ימינו ביחד ואפילו לגרד חיוך
אחד, חיוך אמיתי, חיוך לא מזוייף, חיוך של התגברות, חיוך של
בגרות, חיוך של אהבה נכזבת שחלפה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשאמרו לי לסמוך
על עצמי-



עבדו עלי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/4/03 8:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קרן הבלונדינית

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה