הוא עלה על האוטובוס לכיוון העיר והתיישב במושב שליד הדלת
האחורית.
הוא תהה אם מישהו מהסובבים יכול לקרוא לליבו פנימה ולראות את
האי-ביטחון ששורר שם.
הוא היה די חסר ביטחון מאז הוריד את משקפיו והחליפם בעדשות,
הוא היה רגיל לדמות החנונית הנשקפת אליו מן הראי בבוקר...
לפתע הוא קלט את מבטה : היא ישבה מולו, אלכסונית אליו, נראתה
קצת קטנה אומנם אבל עשה רושם שהיא נחמדה.
הוא הירהר לעצמו האם היא באמת מסתכלת עליו, או שאולי זה סתם
דמיונו מתעתע בו...אולי זה חיפוש חיזוק תת-מודע למראהו...

האוטובוס המשיך בנסיעתו לתוככי העיר.
הוא היה צריך להגיע לקורס שעשה, אולם עכשיו מוחו היה עסוק
בשאלה האם היא באמת מסתכלת עליו, או אולי סתם מביטה קדימה...
הם הגיעו לתחנה המיועדת, והוא כבר התחיל לסלק את המחשבה מראשו
מתוך הנחה שיותר הוא לא יראה אותה.
להפתעתו, היא גם התרוממה כדי לרדת באותה תחנה..
"אולי זה סימן?" הוא שאל את עצמו...
הם ירדו מהאוטובוס - היא פנתה לצד אחד והוא לשני, לעבר המקום
אליו היה אמור ללכת.
הוא עדיין חיפש את החיזוק המיוחל, ואולי מתוך כך הוא אזר בנפשו
עוז כדי לעשות משהו שאף פעם לא עשה מקודם.
הוא הסתובב חזרה והחל ללכת בעקבותיה, הוא קרא לה...
הוא לא ממש ידע מה להגיד לה, אחרי הכל, הם לא ממש דיברו או
משהו וכל מה שעשו, במקרה הטוב, היה להחליף מבטים, וגם זה מוטל
בספק.
"אני יכול לקבל את מספר הטלפון שלך", הוא שאל והרגיש איך הלב
שלו התחיל לפצוח בהלמות קרב.
היא הייתה בהלם. פניה הסגירו את ההפתעה מהשאלה הישירה.
היא נאלמה לשנייה ואז פלטה "לא" החלטי.
הוא הרגיש כאילו משאית פגעה בו אבל לא נתן לזה להראות עליו.
בכלל, הוא תמיד השתדל להפנים את רגשותיו - לא לתת לאחרים לדעת
תמיד מה הוא חושב הוא מרגיש.
הוא ראה בזה חולשה... או משהו שאפשר לנצל כדי לפגוע בו.
הוא מילמל "אוקיי, יום טוב שיהיה לך" ופנה לדרכו.

כחודש לאחר מכן, בהיותו בבנק שבשכונתו, הוא ראה אותה... היא
הייתה שם עם אימה.
הוא התעלם ממנה, בעיקר לאחר ה"לא" שספג.
הוא לא היה רגיל לשמוע "לא" מבחורות ובטח ובטח שלא בצורה
כזאת.
לאחר שסיים את ענייניו ופנה לצאת היא ניגשה אליו...
"תגיד," היא שאלה "ההצעה שלך עדיין בתוקף?"
הוא עדיין היה פגוע מה"לא" המגעיל שהיא ענתה לו ועכשיו כשנקרתה
לידו ההזדמנות להשיב לה כגמולה הוא לא התכוון לוותר על זה.
הוא הסתכל בעיניה וענה לה : "לא" והמשיך לדרכו....