קוראים יקרים...
זהו ספור בהמשכים... כך שהנה החלק הראשון, אחריו יבואו חלקים
נוספים. אשמח לשמוע פידבאקים, או לפחות לשמוע מאנשים שהם
קוראים את זה. זה חשוב לי להמשך כתיבת החלקים הנוספים.
מקווה שתהנו  

"מיכל, יוני..." שמעתי את אימא שלי קוראת לי ולאחי.
"מה?" קראתי אליה
"בואי לפה, ותגידי גם ליוני לבוא. אני ואבא רוצים לדבר אתכם.
אנחנו בסלון, בואו"
"טוב, אנחנו כבר באים" קראתי אליה חזרה. רציתי להמשיך לקרוא את
הספר שקראתי, אבל הסתפקתי בלסיים את העמוד שבו הייתי. אני
אוהבת לקרוא ספרים. פעם, ממש לא אהבתי, התפלאתי איך אנשים
מעדיפים ספר על סרט טוב. בשנים האחרונות התחלתי להבין קצת את
אותם אנשים. אני עדיין אוהבת לראות סרטים. לסרט טוב פשוט אין
תחליף! אבל אני נהנית מקריאת ספרים. פשוט לצאת מהעולם
המציאותי, ולגלוש לעולם הדמיון, לעולם אחר, שבו אני לא נמצאת.
לעולם של דמויות אחרות. אני ממש נהנית מזה.
סגרתי את הספר, והלכתי לחדר של יוני, לקרוא לו. עוד לפני
שנכנסתי לחדר שלו קראתי:
"יוני, תגיד, מה אתה חירש? לא שמעת את אימא ואבא קוראים לנו?".
יוני לא ענה לי.
חשבתי שהוא בכוונה עושה את עצמו לא שומע. זה פשוט מתאים
ליוני.
נכנסתי לחדר שלו, קצת עצבנית, כבר נמאס שהוא עושה את עצמו לא
שומע. יש לו שמיעה סלקטיבית, מה שהוא רוצה הוא שומע, מה שלא,
לא.
כשנכנסתי לחדר שלו, ראיתי שהוא שוכב על המיטה, כשאוזניות של
ווקמן על האוזניים שלו. כשהתקרבתי אליו יכלתי לשמוע את הרוק
שהוא שומע. כל כך מוזר כמה שאחים יכולים להיות שונים. אני
שונאת רוק, בעיקר רוק כבד, מטאל, וכל מה שבסגנון. שלא תבינו לא
נכון, אני מאוד אוהבת לשמוע מוסיקה! אבל דווקא הסגנון הזה אני
לא אוהבת. עד כמה שזה מוזר, יוני שומע רק את הסגנון הזה, בעיקר
רוק. התקרבתי אליו, הורדתי לו את האוזניות, ואמרתי לו שאנחנו
צריכים לרדת לסלון, כי אימא ואבא מחכים לנו, ורוצים לדבר
איתנו. "יוני, מיכל, נו מה אתכם? אתם באים?" צעק הפעם אבא.
"כן, כן, אנחנו באים" צעקתי לעברו. "נו, יוני... בוא כבר,
שמעת...". יוני עשה לעברי פרצוף, כאילו שאני זו שאמרתי לרדת,
ולא ההורים. ירדנו למטה.
אימא ואבא ישבו על הספה. אפשר היה לראות שהם מתרגשים, מתוחים,
אז עוד לא ידעתי מה הסיבה.
"מיכל, יוני... בואו לשבת לידינו, יש לנו משהו להגיד לכם" אמרה
אימא כשחיוך פרוס על פניה.  
חשבתי, מה כל ההתרגשות? אפשר לחשוב שהיא בהריון או משהו, ובאה
להכריז שעומד להצטרף יצור נוסף לביתנו. הבטתי לעבר יוני, גם
הוא הביט עלי. הייתה דממה קצרה, ואז אבא הכריז: "קנינו בית
גדול יותר בקריות... ואנחנו עוברים לשם בעוד שבוע" ואז הייתה
שוב דממה. הפעם דממה ארוכה יותר. אבא ואימא הביטו בנו, מחכים
לתגובה. בעוד אני מעכלת את הבשורה, וחושבת על כל מה שכרוך בכך
כמו: חברים חדשים, בית ספר חדש, אולי אפילו מנהגים חדשים: כי
אנחנו גרנו אז בדרום, והקריות זה בצפון... אוייש, אז נהיה
"צפונים", זה דווקא הצחיק אותי. למרות שלא האמנתי ב"צפונים"
ו-"דרומים", וכל הסטריאוטיפים שיש עליהם. כמו זה שצפונים הם
סנובים. מה, אם אני עוברת מהדרום לצפון אני פתאום הופכת
לסנובית? שטויות, חשבתי לעצמי. כדי להיות כנה אתכם, אני חייבת
להודות שפשוט לא ידעתי אם זה טוב או רע שאנחנו עוזבים למקום
אחר. ואז, שמעתי את אחי אומר: "תראו, ת'אמת אני לא ממש שמח
שאנחנו עוברים. הייתי מעדיף להישאר פה. יש לי פה חברים, שאני
ממש לא רוצה לנתק איתם קשר. יש פה אחלה מקומות בילוי, ואני
מרוצה מהבית שלנו. אין לי מי יודע מה צורך לעבור לבית גדול
יותר" ההורים שלי הסתכלו עליו במבט מאוכזב. ואז הוא הוסיף:
"אבל, אם אתם רוצים שנעבור, אז בסדר, זו החלטה שלכם". הבטתי על
ההורים שלי, וראיתי שהוקל להם. אימא שלי חייכה. "ומה אתך,
מיכל, מה את אומרת? באמת חשוב לנו לדעת מה אתם חשובים
בעניין..." אמר אבא, והביט בי בעניים מצפות. אני לא ידעתי מה
לענות. מצד אחד,  לא הייתה לי את הבעיה שהייתה ליוני, לעזוב את
החברים (ובמקרה שלי את החברות), כי פשוט לא היו לי. היו לי
ידידות, היה לי עם מי לצאת, אבל חברה ממש חברה הייתה לי רק
אחת. ואיתה, ידעתי שאני אשמור על קשר, לא משנה איפה אני אהיה,
או איפה היא תהיה. לילך, הייתה החברה היחידה שלי. זה לא שלא
הייתי אדם חברותי. פשוט, הבנות של הכיתה שלי היו מאוד סנוביות
(אגב סנוביות, אז לא רק ה"צפונים" הם סנובים, גם בדרום יש כפי
שאפשר לראות). לכולן היו חברות, והן לא היו מעונינות לצרף עוד
בנות אליהן. כמה שניסיתי, הן לא צירפו אותי אליהן, אז וויתרתי.
הייתי איתן בסדר, אם הייתי צריכה לצאת -יצאתי איתן, הלכתי
למסיבות משותפות, והייתי איתן, אבל לא מעבר לזה. חברת אמת
הייתה לי רק אחת, לילך. ובקשר לדירה - דירה חדשה אומרת בית ספר
חדש, מה שאומר להכיר אנשים חדשים, שוב לנסות ליצור קשרים. ומי
אמר ששם לא יהיו סנובים? מי אמר ששם אני אצליח למצוא חברות? או
חבר? חששתי, כמו שכל אחד אחר במקומי היה חושש.
עניתי לאבא שמבחינתי זה בסדר שנעבור... שאני אסתדר. וחייכתי
חיוך מאולץ. ההורים שלי היו בעננים כשהסכמנו. אני ויוני שוב
הבטנו אחד לעבר השני.
זה היה ברור שגם אם לא היינו מסכימים, היינו עוברים לשם. כי
הם כבר קנו את הדירה, אז לא הייתה כל כך ברירה. לכן, החלטתי
להגיד שזה בסדר. למה לגרום להם להרגיש לא טוב, במילא אי אפשר
לשנות כלום.
אולי המשפט: "משנים מקום, משנים מזל" בכל זאת נכון, אולי מזלי
ישתנה לטובה... אי אפשר לדעת. אני בכל מקרה קיוויתי לטוב.
במילא זה כבר היה עניין סגור - עוברים דירה לצפון.