את ואני יושבים על ספסל
בגינה הציבורית שלך ומזיעים פטל.
אני שותה דיאט ספרייט
ואת לא מפסיקה לדמם.
את שרה לעצמך ארקדי דוכין,
ואני מתחיל להתגעגע לדיסק הזה.
דווקא היום מכל הימים, נמאס לי להיות הגיבוי שלך.
הדם שלך מגיע לנעליים שלי אבל לא אכפת לי,
זה הרי הכי קרוב שאי-פעם הגעתי אלייך.

את ואני יושבים על ספסל
בגינה הציבורית שלך ומזיעים פטל.
שאני איתך הכל נראה יותר טוב, גם את, גם את נראית יותר טוב.
זה כבר מגעיל אותי, הדם הזה שהצטבר לי מתחת לנעליים.
אז אני מרים אותן ושם אותן על הספסל.
את לא מופתעת, את אף פעם לא מופתעת...

פעם אמרת לי שכשאתה חופשי אתה מתחיל לפחד באמת.
וכשאתה שבוי? שאלתי,מה אתה מרגיש שאתה שבוי?
לזה אין לך תשובה, כי את תמיד חופשייה.
אני שונא אותך על זה, על מי שאת.

את ואני יושבים על ספסל
בגינה הציבורית שלך ומזיעים פטל.
עוד מעט השמש תשקע
והכל ייגמר.
עוד מעט השמש תשקע
והכל ייגמר...