-"נלך לגזום"?
אבי היה בטוח, שהכל ניתן לגזימה:  אזני ילדים,  חוטמים של
תינוקות,  טלפיים של פרות, פרסות של חמורים,  מקורים של
תרנגולים,  עצים נותני  פרי  ושיחים של גפנים. הוא האמין
שגיזום הוא צורך. היה אומר: "גיזום הגון מונע את השחתת נופו של
העץ ושל יתר הברואים. אסור להתערב במעשיו של הבורא? שטויות.
אני, מתערב ועוד איך.  אני אפילו יוצר במקום הריבונו. מה שאני
יוצר טוב, לפעמים, מיצירתו שלו".  

-"מה דעתך, בן, אני יכול לעצור אנשים מלעקור אלו את עיניהם של
אלו?"  
-"לא, אינני יכול".
-"אני יכול להכריח  תרנגול לא להתעלל בחברו עד מוות?"
-"אתה לא יכול", צהלתי.  
-"אתה טועה, אני יכול גם יכול."  נעצבתי. מתי אצליח לחבור
למחשבתו שלו?
-"תשאל איך?"  
לא הספקתי להשיב והוא השיב בעצמו.  
-"הרי זה ברור מעצמו", ניפח אבי את שפתיו, "אני גוזם לתרנגול
את הציפורנים ואת המקור, ואז, הוא יכול לנקר כמה שהוא רוצה:
נזק, הוא כבר לא יעשה".
-"ממך, אני יכול לעשות בנ'דם?"  שאל, וחיוך ממזרי נמרח לו
מאוזן עד אוזן, אני לא יכול. כמה שאני משתדל זה לא יוצא".

נעצתי עיניי באדמה. חיפשתי פרחים שהתחבאו בין עלים של שיחים
שלא היו. הוטל עלי אשם כבד:  אבי רוצה שאהיה "בן אדם", ואין
הוא מצליח.
"אל תדאג, בסוף זה יצא. נגזום מעט פה ונגזום מעט שם ו- תהיה
עץ".
-"אתה רואה, במזמרה הקטנה הזאת אני עושה מעץ, שאין לו הדר ואין
לו תואר, משהו יפה לעין עם הרבה תועלת".  

לא ירדתי לעומק רעיונותיו. גם לא השתדלתי. בשביל מה? ממילא היה
אבי מטה רעיון לצד האחר, דוקא כשחשבתי שסוף-סוף הבנתי.

-"נזוז?"
-"נזוז", לחשתי.

אבי צעד מלפנים ואני הזדנבתי מאחוריו, מרחק פסיעה או שתיים.
נזהרתי שלא להתקל בו.  אבי לא אהב שבעטתי ברגלו. לא רציתי
לשמוע אותו משווה אותי לסוס שזלל שעורה והוא משתולל.
אינני יודע בשביל מה הוליך אותי אבי עימו. אפילו נושא כלים לא
הייתי. אז, טרם הבנתי, שבעצם אבי אהב להיות לבדו ועם עצמו.
מהיותי "אויר", הוא היה לבדו. הייתי בשבילו קיר, שניתן להשען
עליו ואפשר להשתין עליו.

ב"מטע" שלנו היו היו  ארבעה עצים ושני שיחים.  
הגענו. אבי הפשיל את שרוולי חולצתו אל מעל לשרוולי הסודר, ירק
לתוך כפות ידיו, שפשפן זו בזו, נטל את המזמרה והיה מוכן למלאכת
הקודש: עיצוב עצים, - כרצונו.
היו לו מהלכים קבועים והוא פסח עליהם מעולם: קודם היה מניח את
כפות ידיו על מתניו, חג מסביב לעץ או לשיח וממלמל. בהתחלה,
חשבתי שהוא מדבר אלי. לכן, מכיוון שלא שמעתי ולא הבנתי את מה
שכן שמעתי, ביקשתיו שיחזור על דבריו. די מהר  נוכחתי, שלא
איכפת לו אם שמעתי ולא איכפת לו מה שמעתי. העיקר שהייתי לידו.
זה מה שהוא רצה ואת זה הוא קיבל. הייתי נוכח שאיננו.  
אבי פתח בזימזום לחן כלשהו, באידיש, סבב את העץ, התכופף פה ושם
וגזם. לפי עוצמת הזימזום ידעתי אם הענף הנגזם דק או עבה. לפני
שסיים מלאכתו היה מתנגן: "האדם  - כמו עץ בשדה. האדם - הוא-הוא
העץ בשדה".  
-"מה פתאום האדם הוא עץ? הרי אין לו רגליים"?
-"טיפש", ירה אבי, "טיפש חסר לב. שאילו היה לך, היית חש בלבך
שעץ ובנ'דם הם אחים. גם העץ נושם ושותה ואוכל. יש לו צרכים
בדיוק כמו לך ולי. רק בשניים הוא נבדל: שהוא תקוע במקום אחד
ושהוא יותר.

פברואר 2001