הוא היה יפה, כ"כ יפה. ראיתי אותו באוטובוס, הוא היה לבוש
במדים- חייל יפה בצבא הגנה לישראל.
ישבתי באמצע האוטובוס כי מאחורה הכל היה תפוס. זו היתה נסיעה
ארוכה, נסעתי לבקר ידיד שלי בת"א והנסיעה נמשכה כמו נצח.
ואז הוא עלה לאוטובוס, בתחנה מצ'וקמקת על הכביש הראשי. תחנה
שבורה, שבטח גם בה, כמו ביותר מידי תחנות בארץ, התפוצץ איזה
אדיוט שהצליחו להחדיר לו למוח בצורה מעוותת שאם הוא יעשה את
זה, הוא יזכה סוף סוף להזדיין עם איזה כמה בתולות שם בשמיים.
הרי עם פרצוף כמו שלו מי תרצה להזדיין איתו כשהוא בחיים?.
בכל מקרה, שם הוא עלה לאוטובוס. כמו שכבר הזכרתי הוא נראה טוב-
חייל יפה, גוף מחוטב, גבוה, עם תיק גדול על הכתפיים.
הנהג המליץ לו לשים את התיק בתא מטען, אבל לפי מה ששמעתי הוא
אמר שיש לו בתיק כמה דברים שבירים.
הוא הסתכל על האוטובוס במבט מרוכז, חיפש איפה יש מקום פנוי לו
ולתיק שלו. הוא התקדם לכיוון שלי ועבר אותי...  מצא מקום כמה
ספסלים מאחורי. רציתי לבעוט בזוג שישב בספסל לידי... אם הם לא
היו שם היה סיכוי שהוא היה מתיישב שם, ועכשיו הוא מאחורה ואני
אפילו לא יכולה להסתכל עליו! לעזאזל איתם!
במשך כמה דקות ניסיתי לחשוב איזה דברים שבירים סוחב חיל בתיק
שלו. בהתחלה חשבתי אולי הוא קנה משהו לחברה שלו באיזו חנות
באיזור, אבל לא רציתי להאמין בזה. העדפתי לחשוב שיש לו שם
דיסקים או אולי מתנה לאמא שלו, או לאחותו, הרי לא רציתי לשלול
מהתחלה את האפשרות שהוא ירצה להכיר אותי.
כשסיימתי לשכנע את עצמי שיש לי סיכוי כלשהו איתו ונרגעתי
מהעצבים שלי על השכנים שלי לנסיעה, הסתכלתי על השעון שליד
הנהג. בזוית העין ראיתי שאפשר לראות את כל האוטובוס דרך המראה
של הנהג, והדבר הראשון שקפץ לי לעין היה הראש היפה הזה של
החיילצ'יק. ויותר מזה? הצלחתי אפילו לראות שהוא מסתכל עלי!
מהר הזזתי את המבט משם, בכלל לא שמתי לב לשעה, אבל אני רוצה
לדעת עוד כמה זמן נשאר לי עד שנגיע לת"א. לא! אין סיכוי שאני
אסתכל שוב לשם...
אז הוצאתי את הפלאפון מהכיס ובדקתי את השעה. אנחנו נוסעים כבר
חצי שעה, מה שאומר שנותרה לי בערך עוד שעה וחצי לעשות משהו, כל
דבר.
חיטטתי בתיק שלי בתקווה למצוא משהו לזרוק... ככה אני אקום לפח
ואולי נחליף מבטים שיובילו, אולי, למשהו.
הדבר היחיד שמצאתי היה בקבוק מיץ שקניתי לי לנסיעה. נשאר בו
עוד די הרבה מיץ אבל לא היה אכפת לי. לקחתי את הבקבוק ואת
הרגליים שלי לכיוון הפח, הוא ישב ממש בספסל מאחורי הדלת, ליד
הפח.
הלב שלי דפק, או-הו איך שהוא דפק...
התקדמתי לאט לאט לכיוון כשאני נלחמת בעיניים שלי שכ"כ רוצות
להסתכל עליו, והמוח לא נותן להן.
שיט! הגעתי לפח ועכשיו נשאר לי רק לזרוק, להסתובב וללכת
משם...
יש לי כמה שניות לחשוב מה לעשות כדי להתעכב באזור הזה.
הרמתי את הראש מהפח. הוא מחייך אלי???  אהה! בא לי לצעוק!
איזה חיוך! לפני שהספקתי לחייך אליו בחזרה הוא הפתיע אותי
בשאלה: "המיץ היה ממש מגעיל, הא?!", עכשיו חייכתי, קרוב לודאי
החיוך הכי דבילי ומובך בעולם, וברוב טיפשותי עניתי לו "לא,
פשוט לא בא לי...רוצה?".
"רוצה"?! הרי לפני שניה זרקתי אותו לפח! מה חשבתי לעצמי?
הוא צחק. לא יודעת אם הוא צחק עלי או אולי הוא חשב שאמרתי את
זה בצחוק. אוי, כמה אני מקווה שזה מה שהוא חשב!
ובכלל, האם יכול להיות שהוא שם לב אלי באותה מידה שאני שמתי לב
אליו?
לפני שהספקתי להגיד משהו הוא שאל אם בא לי לארח לו חברה כי הוא
לא מצליח להרדם והנסיעה משעממת נורא. כמובן שהסכמתי אבל לא היה
לי איפה לשבת- אז עמדתי לידו והחזקתי בעמוד. עשינו היכרות.
קוראים לו אלעד. דיברנו קצת על הצבא...
מדי פעם הסתכלתי על התיק שלי, לבדוק שהוא עדיין במקום.
בקדמת האוטובוס ישב דוס. היה כ"כ חם בחוץ, ואותו דוס יושב לו
עם מעיל שחור עבה וכובע שחור. איך הוא סובל את זה?
אלעד גם הסתכל כל הזמן על אותו בנאדם לבוש שחור. לא יודעת למה,
הוא פשוט בלט! הוא גם ישב עם הפנים לכיוון שלנו, נשען על
החלון.
הסתכלתי על אלעד מסתכל על הדוס, היה לו פרופיל מושלם...
שאלתי אותו למה הוא מסתכל עליו ככה. השאלה שלי כנראה הפתיעה
אותו כי הוא גמגם ואמר "אהה...אני פשוט לא מבין איך הוא יכול
להתלבש ככה בחום הזה". צחקתי, לא יכולתי להסכים איתו יותר.
התחלנו לפתח שיחה על כל הנושא של חרדים ודת. על איך שיש אנשים
שמנצלים את הדת, ועל זה שאני לא מאמינה איך במדינה מודרנית כמו
שלנו יש עדיין כ"כ הרבה אנשים "עיוורים". אני לא יודעת למה
הרגשתי כ"כ נוח לדבר איתו ולשתף אותו בדעות שלי.
גם הוא - הוא דיבר איתי בפתיחות, כאילו אנחנו מכירים כבר
שנים.
אחרי זה דיברנו על מוות, על החיים אחרי- אם בכלל. הוא התוודה
בפניי שהוא מפחד מהמוות.
הסתכלתי שוב על השעון, אפילו רואים את ת"א באופק. בקרוב אני
יורדת...
וואי, איך אני מחכה לספר לבועז (הידיד התל אביבי שלי) את כל מה
שעבר עלי בנסיעה. ואיך אני מקווה שאלעד יבקש ממני את הטלפון
שלי!
המשכנו לדבר עוד כמה דקות, ואז אמרתי לו שאני צריכה ללכת לארגן
את הדברים שלי כי אני יורדת בקרוב.
הוא נשם לרווחה. נשם לרווחה? הוא כ"כ סבל איתי כל הנסיעה?
שאלתי אותו את זה. הוא אמר "לא!" ו"מה פתאום!". טוב, חייכתי...
מה יכולתי לעשות?
עדיין שברתי את הראש בנסיון להבין למה רווח לו כ"כ כשאמרתי לו
שאני יורדת.
נפרדנו, הוא אמר שהוא מאוד שמח להכיר אותי ושהיה נחמד ביותר
לדבר איתי, או במילים שלו "היתה נסיעה מדהימה בזכותך, היה
נפלא".
הוא לא ביקש את המספר טלפון שלי. למה? למה הוא לא ביקש? אם היה
לו נהדר ונפלא כמו שהוא אמר, למה?
לא היה אכפת לי, רשמתי את הטלפון שלי על דף קטן ונתתי לו את זה
כשירדתי מהאוטובוס. הוא אפילו לא חייך. להפך - פתאום הוא נהיה
קר כזה. שקט.
ירדתי מהאוטובוס ונתתי בו מבט אחרון. הוא לא ראה שאני מסתכלת.
הראש שלו היה מורכן... התרחקתי כמה מטרים.
הרגשתי שהלב שלי נשבר.
לא באמת חשבתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאני אראה אותו. חשבתי
שהוא יתקשר.

בחדשות אמרו "שני פיצוצים בתחנה מרכזית החדשה בת"א. ככל הנראה
מטען אחד בחלק הקדמי של האוטובוס ומטען נוסף בחלקו האחורי. אחד
הפצועים בפיגוע, אשר ישב בספסל האחורי של האוטובוס מוסר כי כל
הדרך חשד בחרדי שישב בקדמת האוטובוס"

זה מה שאמרו בהתחלה. יום למחרת, כנראה אחרי חקירה מעמיקה יותר,
החדשות זיעזעו אותי לחלוטין. לא האמנתי להם. לא רציתי להאמין!
אמרו:
"מהמשטרה נמסר שמחבל אשר היה מחופש לגבר חרדי, התנפל על חיל
באזור מחנה 80, ואיים עליו שיהרגו אם לא יסכים לשאת בתיקו חומר
נפץ כבד. החייל לא הפעיל את הפצצה, אך האש מהמטען הראשון גרמה
לפיצוצו. החייל נהרג במקום.
14 הרוגים ו- 70 פצועים..."
לא שמעתי יותר כלום.

מאז, ראיתי את אלעד עוד פעם אחת. הוא היה יפה. כ"כ יפה.
אני הסתכלתי עליו, בחצי אוזן שמעתי "אלעד רבינוביץ', בן 20
מטבריה. יובא למנוחות בבית..."
לא שמעתי יותר כלום.