[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פ. שרה
/
בומבמלה

היא צעדה על קו המים, בין כל האנשים הגודשים את החוף. צעירים,
מבוגרים, ילדים קטנים. הפרצופים נבלעים בהמון. המוסיקה, משתנה
מדי כמה מטרים. בפינה אחת קבוצה של אנשים בסדנת יוגה, אחרים
שפוכים במאהל צ'אי מקשיבים למזמור עדין של הרי קרישנה.
האווירה כמו כולאת בתוכה שלווה ואקסטזה, כולם זזים במעין
איטיות כזו שלא אופיינית לחיים המוטרפים שמורגלים אליהם. גם
היא, צועדת לאט, מחייכת. כולם מסביב מחייכים גם הם. יש משהו
במסה של אנשים, כשכולם התקבצו במטרה משותפת  להשתחרר. הפסטיבל,
שנחגג בחג הפסח לא יכל למצוא לעצמו זמן מתאים יותר - האנשים
תרים אחר אותו מעבר יבשה בתוך הים החצוי, את הכוח העליון
שיוביל אותם אל החופש - מהעבדות של חיי היום יום אל החירות של
הנפש. אז באים, בהמונים, לבלות על חוף הים, לעשות יוגה ,
מדיטציה, מוזיקה. אך הכל רק כיסוי לצורך האחד והיחיד שכולם
תרים אחריו - מגע אנושי, שייכות.
המחשבות מתרוצצות בראשה, בעודה צועדת על קו המים. קצות השמלה
נרטבים, נדבקים לרגליה. לפתע, היא מבחינה בהתגודדות של אנשים
אל מול בד יוטה מתוח. מה יש שם מאחורי הגדר?  היא מסתכלת
בתשומת לב ומבחינה בשלט צבעוני " חוף נודיסטים, הכניסה מסביב".
נעמדה במקומה, משם ניתן היה לראות את הרוחצים במים, אלו שבחוף
בו עמדה ואלו ששחו מעבר לגדר, הנודיסטים. גברים עירומים קפצו
למים הקרים בקול תרועת ניצחון, הנשים טבלו לאט צורחות מהקור.
כך היא עמדה, כבר מאבדת את תחושת הזמן, מסתכלת עליהם מרחוק.
ואז היא החליטה - אני נכנסת. היא החלה צועדת, חוצה את גדר
היוטה. וכמו חצתה את הראי של עליזה בארץ הפלאות, הכל לפתע
השתנה. עשרות אנשים, שוכבים על החול, שוחים, מדברים, צוחקים -
עירומים. השלווה, אותה חשה בצד השני של הגדר, התגמדה לנוכח
ההבעה של כל אלו שסבבו אותה, והאקסטזה, האקסטזה שהרגישה התעצמה
לרמות שלא הכירה בעבר.
היא התיישבה קרוב לקו המים, כדי שלא יהיה עליה לצעוד מרחק רב
עד לים, עוד לא ידעה כיצד יהיה זה לצעוד עירומה מול כולם באור
השמש הבוהק. היא פשטה במהירות את שמלתה, ונותרה עירומה. שדיה
קטנים, זקורים, בטנה רכה, עגלגלה. השמש כמו עטפה אותה, מחממת,
מאירה. היא הסתכלה מסביב  רואה את כל הגברים, הנשים סביבה. כל
אחד, כל כך שונה ובסה"כ כולם אותו הדבר. היה בזה משהו מנחם,
מרגיע. דווקא ככה, כשכולם עירומים, דווקא כך אי אפשר היה
להצביע על גוף זה או אחר כיפה יותר. הגוף איבד משמעות. התחושה
הזאת הייתה לה חדשה ושונה - תמיד הייתה רגילה לדאוג לכך שהמכנס
יושב כמו שצריך, שהבטן לא בולטת, שהחזייה מדגישה מה שצריך, שלא
שכחה את השערות ברגלים. אבל כאן, ככה, עם הנשים על שיער
ערוותן, שדיהן, הגברים עם אשכיהם תלויים באוויר, איבר מינם
רופס, פגיע - כשהכל גלוי- דבר לא משנה. תחושה של חופש מוחלט
שטפה אותה. היא נשמה נשימה עמוקה ונשכבה לאחור, עוצמת עינה.
הרוח ליטפה אותה, רכה ומדגדגת, מרפרפת על פטמותיה, על שיער
ערוותה, החול הרך קיבל אותה אליו. היא לא האמינה, שוכבת ככה
בין כל האנשים האלו, באור השמש הבוהק, ללא כל אפשרות להסתתר,
עירומה. היא, שהתביישה לעשות אהבה באור, שהייתה משועבדת
לדיאטות, לבגדים הנכונים, שכבה על החול ואהבה את עצמה. יפה,
צעירה, עורה חלק ומתוח, נאנק תחת קרני השמש.
החום התגבר והיא קמה והחלה לצעוד לעבר המים. המים הקרים עטפו
את כל כולה, והיא כמעט צרחה. התחושות היו חזקות מדי, האושר היה
עצום. שחתה במים, בשקט, בחופש מוחלט. האנשים סביבה, עירומים,
מאושרים בדיוק כמוה. הכוח של הקבוצה, הדבר היחיד שלמענו הגיעו
כל באי הפסטיבל - השייכות - כמו התעצמה עם העירום פי כמה.
השייכות נעשתה לפתע כל כך פשוטה וכל כך אמיתית - בלי הצורך
ללבוש את הדבר הנכון או לעשות את הדבר הנכון. עצם קיומך, זה
מספיק.
היא הבחינה כי אחד הגברים ששחו איתה במים מביט בה. אחר מעט,
התקרב אליה ואמר
' סליחה, כבר כמה דקות שאני רוצה לשאול אותך משהו, אפשר ? '
'כן' ענתה, תהתה האם הוא מוצא אותה מושכת, מודעת פתאום לגופה
העירום מולו, שדיה צפים להם במים.
'את אמא?'
'אמא? מה זאת אומרת ?' בסיטואציה אחרת, אולי הייתה נעלבת. הרי,
הוא שאל זאת על סמך איך שהיא נראית, ואמא פירושו שהיא בטח
נראית אחרי לידה, סביר להניח רופסת, עייפה, גדולה. אבל באותו
רגע, זה לא יכל להשפיע עליה באופן הזה, משום שבאותו הרגע, היא
הרגישה נוח עם הגוף שלה כמו שלא הרגישה מעולם. היא חייכה אליו
והוסיפה  
' לא, אני לא אמא. דווקא הייתי רוצה להיות. אבל למה חשבת על זה
?'
' הסתכלתי עליך, בחוף שוכבת לך. נראית כל כך טבעית, אמיתית.
ממש התחברת לרגע, לתחושות שלך. חשבתי שאולי כאמא, כבר חווית
חוויה כזאת, שהיא כאילו לגמרי גוף אבל בעצם גם המון תודעה'.
היא הסתכלה עליו ולא ענתה. איך הוא ראה את כל זה ? כאילו הצליח
לאגוד את כל שהרגישה למשפט אחד.
'בת כמה את ?'
'24 ואתה ?'
' אני בן 20' בן 20. היא הסתכלה עליו - עיניו ירוקות, צרות,
שפתיו אדומות תפוחות, שיניו צחורות, ישרות. יפה כמו תמונה,
עדין, מבטו מרפרף עליה, רואה אותה, אך לא מסתכל במערומיה. היא
הרגישה חשופה מולו, אך לא עירומה.
יחד יצאו מן המים, להתייבש בשמש. נשכבו על החול והחלו מדברים,
מכירים. היא הסתכלה עליו בעודו מדבר, גופו התמיר גברי אך מעודן
כל כך, כולו אומר עדינות, רוך, רגישות. הם הביטו אחד בעיני
השני, המילים כבר מאבדות משמעות. מעולם לא ישבה מול גבר בפעם
הראשונה ולא חשבה ולו לרגע על איך שהיא נראית מולו. בטח לא
כשהייתה עירומה לגמרי, באור השמש שלא מאפשר להסתיר דבר.
כך הוסיפו לשכב עירומים אחד לצד השני, עד שנעשה כבר קר והיא
הייתה צריכה ללכת. הוא הביט אליה, כשקמה ולבשה שוב את שמלתה.
'את רוצה שנלך לאכול או שניפגש אחרי זה?'
'אני לא יודעת, אני צריכה ללכת לפגוש את החברות שלי. בטח נתראה
אח"כ'  יודעת בבירור כי הסיכוי שיפגשו שוב הוא קלוש. היא לא
רצתה ששום דבר יפגע בתחושה שעברה עליה באותו יום. פחדה, שאם
תיפגש איתו אח"כ הכל ייהרס. אולי הוא כבר לא יראה אותה כמו
שראה אותה כאן, רוגעת, בוטחת. אולי היא תראה אותו כמו שהוא
באמת, ילד בן 20. לא, עדיף שזה ייגמר כאן.
כשחזרה לאוהל נשארה בשמלה, אך לא לבשה תחתונים או חזיה. הבד
המרפרף על העור החם, הרוח נושפת מבעד לאריג הדק, זה היה הכי
קרוב לתחושת העירום המוחלט. פתאום ניראה לה מוזר ללבוש בגדים,
כולם נראו לה מגוחכים. כל כך רצתה להתפשט שוב, להרגיש את תחושת
החופש, האושר.
יצאה שוב להמון, להסתובב בין האנשים. לפתע נתקלה בו, שוב.
גורל? אולי מזל ? או מקרה ? הוא שוב הציע לה שילכו לשבת ביחד.
הוא עדין רוצה אותי, חשבה, גם כשאני לבושה - לבושה לא רק בגוף,
אלא גם בנפש. הלכו יחד לאחד המאהלים. היא בחנה אותו. הוא היה
עוד יותר יפה, עם הבגדים שלו, תמים, מתוק. רצתה לנשק אותו, אך
לא העזה.

הפסטיבל נגמר, והיא חזרה לחיי היום יום. אבל שום דבר כבר לא
היה כמו קודם - כאילו ראתה את עצמה מבעד לעיניו שלו - טבעית,
אמיתית, פשוטה, יפה. נזכרת באותו יום קסום ומחייכת. הזיכרון
מלווה אותה, נותן לה כוח. הוא רצה אותה, התעניין בה, נמשך
אליה, לא בגלל שלבשה מה שצריך או אמרה מה שנכון.
פשוט כי הייתה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי שלא טוב לו -
שילך לאתר אחר
(או שלפחות יבוא
לדף יוצר שלי)




גלמוד שרוצה
תשומת לב


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/4/03 9:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פ. שרה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה