איזה יום נפלא. השמיים כחולים, הציפורים מצייצות. אנשים
מחייכים. פרחים מלבלבים וריח נפלא נישא באוויר.
לא משנה שהשמיים היו אפורים וקודרים כי עמד לרדת גשם, ולא משנה
שלא נשמע אפילו ציוץ אחד של ציפור, ולא משנה שאף אדם באיזור לא
היה מספיק נחמד כדי לחייך, ולא משנה שלא היה זכר לצמחייה
סביבה, ולא משנה שהאגזוזים של המוני האוטובוסים פלטו טינופת
הישר לאפה.
היא הרגישה נפלא.
חודשים שהיא חיכתה לכזו בשורה נהדרת. היא הולכת להיות אמא.
ואייל הולך להיות אבא. יצור קטן גדל בתוכה.
דבר טוב מזה היא לא יכלה לשמוע. אייל יהיה כל-כך מאושר! הוא
יקפוץ עליה בחיבוקים ונשיקות כשישמע. הוא ציפה לזה כמעט כמוה,
ליצור קטן שיגדל בתוכה.
הוא יפנק אותה כל-כך הרבה בכל יום ויום משמונת החודשים
הקרובים, אולי קצת יותר.
"אני הולכת להיות אמא" היא חשבה בליבה.
יצור מתוק וקטן, תלותי וחסר ישע שיהיה לגמרי באחריות שניהם.
יצור קטן שהיא תוכל לחבק וללטף.
יצור קטן שתעניק לו אהבה של אם, האהבה הכי מיוחדת בעולם.
היא לא הצליחה להתרגל לרעיון שממש בתוכה, בתוך הבטן שלה, גדל
היצור הקטן הזה. עוד כמה חודשים הוא אפילו יתחיל לבעוט. או שמא
תתחיל לבעוט?
בן או בת? ומה זה בעצם משנה?
יהיה מה שיהיה - היא מאושרת.
קו 5 הגיע לתחנה. היא אפילו לא חיכתה לו יותר משלוש דקות. באמת
יום עם מזל.
עברו כמה תחנות, והיא עודנה שקועה במחשבות על אותו יצור קטן.
לאוטובוס עולה אישה צעירה עם עגלת תינוק, על פניה מרוח חיוך של
אושר.
ככה היא תיראה בעוד פחות מתשעה חודשים- אישה מאושרת, עם יצור
קטן בעגלה.
נוסעים עוד כמה תחנות, והיא לא יכולה למחוק את החיוך מהפרצוף.
לאוטובוס עולה גבר עם חזות מזרחית ותיק גב גדול.
בום!
יהי זכרם ברוך... זכרה, וזכרו של היצור הקטן...