דניאל עשה את הצעד האחרון לפסגה ונאנח בהנחה. כל היום הוא
כיוון דרך המדבר אל הצוק הזה וסוף סוף הוא הגיע אליו וטיפס עד
לסופו. הוא קרב מספיק כדי לראות את נוף החולות משתקף אל מול
השקיעה. חיוך עלה על פניו, המאמץ השתלם. שריריו הכואבים רק
הזכירו לו את האושר שביופי שנפרש לפניי עיניו. הוא כל כך שקע
בנוף המשתרע לרגליו שאפילו לא שם לב לכך שלא היה לבד. זאת
הייתה הסיבה לכך שפלט צרחה קצרה כשידה נגעה בכתפו.
"לא ציפיתי לאורחים" היא אמרה.
הוא הביט בה מהופנט, כתמונה מדמיונו היא ניצבה מולו. בתחילה
הוא אף סרב להאמין לכך שהיא אינה מראה רפאים. מבטו חלף משערה
האדום על כתפיה בצבע הברונזה שהיו מכוסות בנמשים קלים בחן את
"ריאותיה" המנופחות מתחת לגופיה לבנה קטנה המשיך אל עבר
מכנסוניי החאקי שכיסו חלק מזערי מרגליה הארוכות שהסתיימו
בנעליי הרים.
הוא הרים את עיניו בחזרה אל גובה עיניה ולחש בנימה מתנצלת
"סליחה".
היא בחנה אותו בחזרה פניה נשארות מחויכות באותו חיוך שסינור
אותו כמו השמש שנעלמה לפניי רגע מאחוריי ההרים.
היא הושיטה לו את ידה "בוא" היא הסתובבה והחלה צועדת לקצה
הצוק. אך לאחר שנייה גילתה שידה ריקה. היא הסתובבה אליו לגלות
אותו עומד ללא תנועה.
היא הביטה בו בשאלה דוממת שפתיה עדיין מחייכות את החיוך שגרם
לו להצטמרר בהנאה.
"אני לא יכול.." הוא היסס "פשוט לא יכול..."
ללא מילים היא ניגשה והצמידה את שפתיה לשלו. טעם הדובדבנים
החמוץ מתוק מילא את חלל פיו כשהוא מתערבב בה. היא התנתקה ממנו
וניגשה לבדה אל הקצה מזמינה אותו במבטה להצטרף אליה.
"אני מפחד" הוא ענה לבסוף משפיל את מבטו.
"צריך להתמודד עם פחדים" היא אמרה. ומבטה הצמיח בו אומץ שלא
היה בו מעולם.
הוא היסס במשך רגע נוסף אך הבין שהיא צודקת. אחריי הכול היא
כרגע גרמה לו להתמודד עם פחד אחד שלו. הפחד שלעולם לא ירגיש
אהבה. אז מי יודע הוא חשב אולי גם בזה היא צדקה.
הוא צעד אל הקצה מצטרף אליה אך שומר עדיין על מרחק של כמה
צעדים.
"צריך להתמודד עם פחדים" היא אמרה שוב. היא דחפה אותו קלות אל
עבר הקצה וכשהוא עמד שם בנשימה קצובה היא דחפה אותו שוב הפעם
מורידה אותו מהגובה אל עבר האדמה שאותה כל כך אהב.
"מצטערת" היא לחשה לכתם הקטן למטה "אני אוהבת אותך, באמת! פשוט
גם אני הייתי צריכה להתמודד עם הפחד... הפחד לאבד אהבה"