בזמן שעיניה עצומות לרווחה,
שכבה שם,
בשלולית דם של עצמה,
הרהרה בעבר.
כל הזכרונות צפו בראשה:
"אני שונא אותך"
"אני מצטער שאני אבא שלך."
"הלוואי שתמותי."
אולי המשאלה שלו תתגשם, חשבה.
לפתע משהוא נכנס לחדר.
היא קמה מהצעקות, סחרחורת בעלת עוצמה הכתה בה.
"איפה אני? מה זה המקום הזה? מה זה כל הדם הזה? הוא שלי?"
אז היא נזכרה...
איך היא ישבה בחדר, הרהרה באותם נושאים שעלו בראשה לפני-כן.
ולא יכלה לשאת אותם יותר, לא יכלה לתת למחשבות להמשיך, רצתה
לקטוע אותן, יחד איתם את החיים עצמם.
היא נזכרה איך היא הלכה למטבח, לקחה את הסכין שאמא שיספה
אתמול, ובדרכה חזרה לחדר ראתה שהשעה היתה בדיוק 12 בלילה.
היא נכנסה לחדר, כיבתה את האורות, לקחה את הסכין בידה וציוותה
על ידיה לשסף את גופה בעזרת הסכין.
וידיה נענו לפקודות, לא היתה להן ברירה...
הדם התחיל לנזול בכל החדר, להציף אותו בזמן שהיא התענגה
מהכאב.

אנשים העניקו לדם את התואר "נוזל החיים".
בשבילי הוא פשוט נוזל המוות.