איבדתי את האנשים המשמעותיים של חיי.
זה בא בלי התרעה, בלי כל רמז מוקדם, בלי מכתב, פגישה או שיחת
טלפון.זה פשוט קרה, האנשים המשמעותיים של חיי פנו לדרכים
השונות של החיים, הלכו עד ששכחו. השאירו אותי בלי הכוונה, עם
פחד נטישה, וגירוד באף שמצביע על ביישנות.

האנשים המשמעותיים של חיי לא הולכים לחזור, כי יש להם חיים
חדשים, ולי יש את הזיכרונות ורצון להחזיר אליי הכל בלי כל רצון
לשינוי. רק הטוב והמוכר. האנשים המשמעותיים של חיי לא הולכים
לחזור כי את הדלת סגרתי, את המפתח עוד השארתי בפנים, אני יודע
שאם פתאום ייזכרו ועל דלתי יתפקדו, ואני אסובב את המפתח ואפתח
כי יש לי אופי חלש ולב טוב מדיי, אני אפגע כמו שנפגעתי עכשיו,
כי הם שוב יילכו לשבילים השונים של החיים.

איבדתי את האנשים המשמעותיים של חיי וזה כואב לי, כואב שאני
כבר לא חשוב להם, כואב כי אולי גם טעיתי, כואב כי נגמר, כואב
כי אבדתי את האנשים המשמעותיים של חיי. ועתה אני לבד, לא לגמרי
לבד, עם המשפחה ועם חברים שהם לא אנשים משמעותיים, הם רק
חברים. בלי האנשים המשמעותיים שלי, די עצוב לי בבקרים ובערבים,
בצהריים אני עסוק אז העצב לא מורגש, בערב הוא חוזר שוב ואני
מבין שאני בלי עצה, בלי שיחת הרגעה, בלי שביל משלי בחיים, בלי
אהבה, כנראה זה מבחן, של חוזק, חוסן, של בדידות אחרי שאיבדתי
את האנשים המשמעותיים של חיי, לטובת אהבה, קריירה, צבא, אגו,
כבוד, משחקים בעיקר.

אבל כל זה לא חשוב עכשיו, מה שחשוב באמת הוא שאיבדתי את האנשים
המשמעותיים של חיי, ועצוב לי כל כך שאני בוכה דמעות קטנות, שאם
תראו אותם מרחוק לא תראו בכלל שהם פה, אבל הם פה, כי לא קל
לאבד את האנשים המשמעותיים של חייך, לא משנה הסיבה או הכוונה.
זה פשוט לא קל. די קשה, אחרי הכל הם היו האנשים המשמעותיים של
חיי.

ועתה הם אינם, ואני, באשר לי אני עוד פה, עם עצב בלב ולפעמים
חיוך מזויף שמחביא כאב.
אבל לבינתיים, אני עוד פה.


מוקדש לאנשים המשמעותיים של חיי, שיהיה לכם המון הצלחה.