לפני שירה בי את הכדור האחרון, הסתכל בי ארוכות. שברחה לו
דמעה, הייתי בטוחה שאלוהים מרחם עליי ובוכה עליי בצלמו האדיר,
בתנועת יד כמעט בוטה הוא ניגב את הדמעה הארורה, מקלל אותה בשפה
העליונה, מחורר אותי בכדור האחרון שלו.

לא הצלחתי לבכות, את הכאב לא הרגשתי גם, רק ישבתי על גדות
הבור, מסתכלת על עצמי בכותנת הלבנה שאדמת גרמניה הבוגדנית
מרוחה עליה ללא היכר, דם. דם שקרש והפך לקר. הזיכרונות טשטו בי
והרגשתי שאני מקיאה, על פי הפתוח, עיניי הלא עצומות, על ידיי
הקטנות שנותרו מאוגרפות, מוכנה להלחם אבל לא באמת יכולה.
על גדות הבור הפתוח ישבו כולם, לא באמת דיברו, איבדו את עצמם,
ולא יודעים מה עכשיו, אימהות לא חיפשו את ילדהן, בעלים לא את
נשותיהן, ילדות לא שיחקו, הסתובבו עם פנים נפולות, לקול צחוקם
הרועם של הארורים שנשארו לשמוח לאיד, הסתובבו סביב הבור, עושים
וידוי הריגה, חלילה לקול בכי קטן, או תזוזה של רעב, ראיתי את
האחרים באים עם מכונות גדולות ואת השכנים עם אתים ביד, דוחפים
את הנותרים פנימה, מכסים עלינו אדמה, ואני בוכה, פורצת את
גבולות הטבע, החי את המת, בוכה והאדמה זזה, האדמה זזה עלינו,
ואני בוכה כבר לא יכולה להפסיק.

הם קוברים גם את הנשמות, זורקים אותם פנימה עם השאר, לא
משאירים מקום לפרצה, הם סוגרים את הבור, ראיתי כמה בורחים,
עפים, נסיתי גם אני, אבל מישהו מונח עליי, מישהו כבד, ואני לא
מצליחה, מוותרת מקושי והכאב.
האוויר נהיה דל ואני מפסיקה את הבכי, לא נשאר לי עוד הרבה.

הבור הזה, לא בור רגיל, לא בור של גשם, גם לא הבור שהיה על
החוף, הבור הזה צפוף מדיי, הבור הזה זה קבר אחים, שעוד לא
נפתח, ונגלה אליי בחלום, את הבור הזה עוד לא פתחו ושם הנשמות
נרקבות לאט, לאט, עוד טיפה מקוות אבל לא לכולם יש סיכוי באמת.


שואה, 2003, שואה שנמשכת, שאורה לא כובה ע"י מכיחשיה, שזכרה
הוא לב וזכר בני ישראל.