הסיפור הוא על ילדה ושמה "בוניטה"...

אנשים אומרים שהיא ילדה שמחה אחת שחיה כי יש לה למה לחיות, אחת
שמחייכת כי יש לה למה לחייך.
אנשים אומרים שיש לה חיוך גדול מהחיוכים האלה, שכשמחייכים אותם
אז זה באמת ומכל הלב,
היא אחת שתמיד מחייכת-
כשעצוב,
כששמח,
כשהיא מרגישה שבא לה להתמוטט,
כשהיא מרגישה לבד.
ת מ י ד.
אבל אף אחד לא יודע מה מסתתר מאחורי החיוך הזה.
אם באותו הרגע היא שמחה או עצובה או שאולי בא לה בכלל להתמוטט
באותו הרגע?
אף אחד לא יודע ואף אחד לא מתאר לעצמו כמה מסתתר מאחורי החיוך
הזה, החיוך הגדול והמטעה... ולאף אחד גם לא אכפת!

כולם חושבים שהיא ילדה משוגעת בשיעורים, צוחקת בהפסקות, אחת
שתמיד שמחה, אחת בלי בעיות
או ליתר דיוק 'בעיות של עשירים'.
היא אוהבת לחייך ומחייכת כמה שיותר, אבל לפעמים כמו לכל בנאדם
נורמלי בא לה פשוט למחוק את הסמיילי הזה מהפרצוף שלה ולהחליף
אותו בבכי! אבל היא יודעת שזה לא מה שמצפים ממנה...
מצפים ממנה להיות ה"בוניטה" של כולם- שתחייך לכולם ותגרום גם
להם לחייך, שתצחיק בשיעורים, שתסחוף את כולם במתיקות ובחיוכים
בלתי פוסקים...
אבל לפעמים היא מרגישה כלואה במעין דמות, דמות מושלמת שכולם
מסביב מסתכלים עליה ולא מבינים מה רע לה באמת? אבל אף אחד לא
יודע מיהי ה"בוניטה" האמיתית ולא "בוניטה" הדמות. "בוניטה"
שלפעמים לא בראש לה לחייך ולהיות נחמדה לכולם "בוניטה" שבא לה
לבכות אבל לא יכולה.
בא לה לצעוק אבל... לא יכולה.
בא לה להגיד אני לא כזו מאושרת ומושלמת כמו שאתם חושבים,
אבל... לא יכולה.
כי דמות זו דמות וההצגה חייבת להימשך כל עוד את ליד קהל, אבל
כשהמסך יורד גם הדמות יורדת ורק מי שיהיה שם מאחורי המסך יבין
מי היא באמת.
יש אנשים שהיו איתה מאחורי המסך, האנשים האלו הם המשפחה שלה,
החברות שלה, הידידים שלה, אבל לא כולם. היא כבר למדה להבחין
בין האנשים שיהיו איתה בהצגה לבין האנשים שיהיו איתה מאחורי
המסך...

ככה יוצא שאת רוב החיים שלי אני מעבירה בחיוכים, חיוכים גדולים
גדולים, לפעמים משמחה, לפעמים מעצב, לפעמים סתם כדי להסוות את
הדיכאון ששורר בתוכי, אבל אף אחד לא ידע אף פעם מה באמת הולך
שם... מאחורי החיוך הגדול של הילדה המאושרת שאף פעם לא בוכה...
(ליד אנשים).