מר וויט הנכבד,
בתאריך ה-3 באוקטובר רכשת בחנות הכולבו "כולבו מכשירים" את
מכשיר החשמל המודרני "מקרר." בחוזה ציינת כי אינך מעוניין לקבל
אותו אך הנך בהחלט מעוניין לשלם עליו. לאחר שהראתה לי עובדת
החנות את החוזה, לא יכולתי שלא להתפלא על המהלך מעורר התהיות.
האם, מר וויט, זהו צעד אסטרטגי שהנך נוקט בתוקף תפקידך כפקיד
במשרד הרישוי?
אודה לך אם תחזור אלי במהרה, מקרר ה"קיימיברידג", נו פרוסט,
דגם 7184 יושב אצלי במחסן ומחכה.
בכבוד רב,
מנהל מחלקת מקררים בכולבו "כולבו מכשירים",
מר סאם באטנס.

מר באטנס הנכבד,
בוקר יום שני. אצבעותיי הדקיקות אוחזות בעיתון ה"סאנדיי טיימס"
(לא תנחש באיזה עמוד) והנה, לנגד עיני (ולרגע חשבתי שאני
חולם)- הדוור ג'ימי. כמובן שבשלב זה בחיי עדיין לא ידעי כי שמו
הוא ג'ימי, אצלנו ברחוב היה דוור בשם ג'ק. בכל מקרה, הנה עומד
לו הדוור ג'ימי על מדשאתי, לבוש בחליפת הדואר המעומלנת בצבי
הדגל (מחווה פטריוטית לשמה) ובידו חבילת מכתבים. כמובן שציפיתי
דווקא לחשבון המים (אותם כבר הספיקו לסגור לי) ואף על פי כן
אינך יכול לתאר לעצמך את מידת ההפתעה שעלתה בי בשעה שהבטתי
במעטפה וגיליתי כי המכתב ממך. רצתי אתו הביתה (אתה מבין- הייתי
שמח לשבת על המרפסת ולקרוא אותו, אך לגופי החטוב הייתה חולצת
העסקים הכחולה של המאהב שלי, שדרך אגב, נמצא כעת ברומא. את
החולצה כמובן שכחתי לכפתר ועם החולצה היו זוג תחתונים צמודים
ומנומרים) אף על פי כן הנך בטח מבין למה רצתי פנימה. בהתחלה,
חשבתי, או זה בטח ג'ורג' (המאהב) שלח לי מכתב בשם בדוי ואני
כמו אידיוט לא טרחתי להביט מאיזו ארץ או אזור נשלח המכתב ולכן,
אוכל לומר כי התאכזבתי קמעה. ובכל זאת, תוך דקות מספר חזר אלי
המורל. היה זה בעת שהגעתי כמעט לסוף מכתבך ועברתי על השורה
"אודה לך אם תחזור אלי במהרה". הנה אני ישוב, חצי ערום, ליד
שולחן המטבח שצבעו דהה ורגלו האחת שבורה, קורא בעיתון ה"סאנדיי
טיימס" את מדור ה"פנוים פנויות" ואתה מספק לי תעסוקה. מיד
שלפתי ממגירת המטבח הורודה (אני מתגורר בבית שכור ששייך לשתי
זקנות משוגעות), בכל מקרה, שלפתי את הדפדפת הריחנית שלמזלי
הספקתי לקנות יום קודם לכן, בדיוק לפני שעמד מר תומאס לסגור את
חנות כלי הכתיבה שבבעלותו מזה שלושים וחמש שנה. והנה אני יושב
וכותב לך. ודאי לא ציפית למכתב כה ארוך, ואני לא ציפיתי שאשפוך
את לבי לפניך מר באטנס, הרי- אינני מכיר אותך ואתה אינך מכיר
אותי. לבטח הנך חושב שאני משוגע ולכן, אפסיק כאן לכתוב על חיי.
באשר למכתבך, האם זהו מהלך אסטרטגי? ובכן, אין זה נאה לדון על
כך במכתב ולכן אנצל הזדמנות זו בדי לשאול אותך- התרצה להיפגש
עמי בפאב השכונתי, אולי בבית קפה, היכן שתרצה. נוכל לשוחח על
החוזה ועל כל דבר אחר בו יחפוץ לבך.
ובכן, מתחיל לרדת גשם, כדאי שאמהר לסגור את התריסים,
בכבוד רב ותקוות עד השמיים,
בילי וויט

מר בילי וויט,
חיבה מעטה עלתה בי כלפיך בעת שהייתי ישוב אל מול שולחן העבודה
שלי במשרד הצדדי שהעניק לי מנכ"ל "כולבו מכשירים". זהו משרד
משעמם למדי ואינך יכול לשער עד כמה חוש ההומור הפרטני והאקזוטי
שלך רומם את מצב רוחי. בשלב מסוים נשמט דף הנייר מבין אצבעותיי
השמנמנות ורטט קל עבר בהן מרוב התרגשות. ובכן, לקחתי את עצמי
בידיים, קינחתי את האף, והמשכתי לקרוא. אתה נשמע לי אדם מיוחד
במינו בילי (ג'ורג' ודאי גבר מאושר מאוד). למעשה, כה חביב
ומיוחד, שאתה בהחלט אדם שאשמח לשתות אתו כוס בירה ואולי אף
להגיע אתו למצב של שיכרון וייתכן ואף היית מצליח לגרור אותי
להשתין על קיר צדדי של בניין נטוש מאחורי הבר, לאחר שהשלפוחית
התמלאה בבירה גרמנית זולה. מתשובתך לשאלתי הצלחתי להסיק כי,
ובכן, הנך אדם שונה מאוד מבפנים והחוזה שעליו חתמת, ובכן,
הייתכן בילי שחשקת בי? הייתכן שהחוזה היה הסוואה וכי פשוט רצית
לפגוש בי בפאב השכונתי? אני משער שגם על כך תוכל לענות רק בפאב
ולכן, אזמין לנו מקום בפאב ברחוב יורקשייר 21. זה שליד התחנה.
ממני, מר באטנס

ידידי החדש זה מכבר, מר באטנס,
הפעם הגיע הדוור הישן ג'ק עם מכתבך ואוכל לספר לך שהפעם לא
התאכזבתי כלל. ולא רק שלא התאכזבתי, חיכיתי דווקא למכתבך שלך.
ובכן, הפאב ברחוב יורקשייר הנו בהחלט פאב נאה לקיום פגישה
מהסוג שלנו (ייתכן ואף אצליח לסדר לנו הנחה אם נבוא בערב יום
ראשון, אתה מבין, בערב יום ראשון ויני ממלצר שם, ואני וויני
ידידים קרובים).
שמחתי מאוד על כך שבכלל הסכמת להיפגש עמי, לא כל אחד קובע עם
מטורלל כמוני בפאב וזה מעיד עליך שהנך בהחלט אדם פתוח ובעל
אישיות נפלאה.
אינני יכול לחכות עד לפגישה! אפגוש אותך בפאב ברחוב יורקשייר
21 ביום ראשון העשרים וארבעה לחודש בשעה תשע ועשרים בלילה.
מחכה בכיליון עיניים,
ידידך הטוב, בילי

חברי היקר בילי,
למול עיני שעון הביג בן הנצפה מגג הבניין בו נמצא "כולבו
מכשירים". יצאתי לשאוף אוויר צח וכמובן שלקחתי עמי את המכתב
שלך שהגיע אלי לפני דקות ספורות. ובכן, איני מסוגל להפסיק
לבהות בשעון. כבר שעות שאני עומד על הגג וסופר לאחור את השעות,
הדקות והשניות. לעיתים, מצאתי את עצמי נסחף אל עבר עולם מאיות
השנייה, ואז חוויתי סערת רגשות שכמותה לא חוויתי מימי. הוי,
כבר חמש שעות וחצי שאני מנסה לזרז את השעון בתקווה שפגישתנו
תתקרב בעוד דקה או שתיים, אך השעון העקשן- הוא איננו ממהר,
ואינני חושב שמטרידה אותו העובדה שאני כן.
ובכן, נעים להביט מלמעלה על כל החנויות והאנשים. המאפייה של
נורת', חנות הצעצועים של בובי בראון, חנות הבגדים, ואם כבר
מדברים על בגדים, עדיין אינני יודע מה ללבוש לפגישתנו. חשבתי
על חליפה כחולה ללא עניבה אך זה נראה לי רשמי מדי. ואז חשבתי
שאולי אגיע לפגישה סתם בג'ינס וטי ששרט אבל כעת, כבר אינני
בטוח.
כנראה שגורלה של השאלה להישאר פתוחה עד לפגישה.
נתראה בקרוב,
סאם באטנס