לא עבר יותר מדי זמן מאז שיצאתי מהבית...
לפחות לא נראה לי כך... אני בד"כ מאבד את עצמי כשאני יוצא
להליכות כאלה. שוקע במחשבות. לא... לא עבר יותר מדי זמן.

זה היה עוד אחד מהלילות האלה. הבדידות השתקעה לה בבטן, תופחת
ומאיימת להתפוצץ. ההורים מנג`זים שוב פעם. אז שמתי מעיל,
יצאתי. סתם, לטייל. אני עושה את זה לעתים די קרובות, האדרנלין,
הכאב הפיסי, מקהה קצת את הכאב בפנים.

אבל הפעם זה היה שונה. זה בא אחרי תקופה די ארוכה של הסתגרות
בבית, חורף והכל, אתם יודעים. אז החלטתי לקחת מסלול קצת שונה
הפעם, לחקור. אני אף פעם לא מתכנן, פשוט הולך לאן שהרגליים
מובילות אותי. הפעם, לאותה נקודה אי שם בסוף הטיילת, סתם ככה,
בלי סיבה מיוחדת. כן בטח "בלי סיבה מיוחדת", כבר שנתיים שאני
איכשהו מוצא את עצמי שם. אולי זה הגלים, או הריח של המים, משהו
במקום הזה תמיד משך אותי אליו. אולי כי זה המקום היחידי שבו
אני באמת מצליח לבכות.

בעצם, כשאני חושב על זה, זה פשט כי לדעתי, זה אחד המקומות הכי
יפים בעולם, ואולי... כי לכאן תמיד תכננתי להביא אותה, לחלוק
איתה את כל היופי הזה.
הגלים שבד"כ נשברים להם כמה מטרים מכאן, העיר העתיקה מלמעלה,
פעמון הכניסה שמצלצל מדי שעה, הספינות שעוגנות להן כמה
קילומטרים מהחוף, המסוק המשטרתי שמסייר מידי פעם בשמי הים,
אורותיה של העיר הגדולה, ובה שורת המלונות המפוארים, אבל בעיקר
- הפרטיות. חלקת אלוהים קטנה משלי, מרחק הליכה מהעיר הסוערת,
כשכל מה שמפריע את השלווה, זה רעש הגלים.

היום באופן די מפתיע, הים היה רגוע. למרות הרוחות של תחילת
האביב, הים כמעט ולא השמיע קולו. כה גדולה הייתה הדממה, שכמעט
ויכולתי לשמוע את הצופר של האחת הספינות הרחוקות. נראה היה
שנמאס לו לים, החליט לוותר. חדל מלהתרברב בכוחו העצום, הפסיק
לנסות למשוך אותם אליו. הפסיק לנסות למשוך אותה...

ישבתי שם כמה זמן והקשבתי לו עוד קצת, ניסיתי לפענח את מה שהוא
אמר. אבל הוא לא אמר כלום. רק בכי חרישי, מלווה בכמה משבי רוח,
בכי של יאוש. הזדהיתי איתו, הבנתי את המועקה שלו. גם אני
ויתרתי. היא הבהירה לי היטב שהיא איננה מעוניינת, מעדיפה למחוק
כל זכר ממני, לא כידיד, אפילו לא כחבר לכיתה. עוד כמה חודשים
נפרדים איש איש לדרכו, תקופה של ספרי זכרונות - ספר הזכרונות
שלה, ששמי לעולם לא יהיה כתוב בו. התמונות באלבום שלה, שלעולם
לא אופיע בהם. עוד שנה שנתיים, אהיה רק זכרון רחוק, מישהי שהיא
פעם הכירה. בקושי ידיד, לא יותר ממכר, שזה עתה התנפצו
אשליותיו. והיא - חקוקה בזכרוני, את הכאב שנחרט במעמקי ליבי
לעולם לא אשכח.

ישבתי שם עוד קצת, בוכה את כל מה שהצטבר לו במשך חודשים כה
רבים. הדמעות זולגות מהעיניים, עוקפות את הפה ומצטברות להן
מתחת לסנטר, כלואות להן בזיפים שטרם גולחו. ואז - אותו פעמון
רחוק, שנשמע קרוב מתמיד. כבר חצות, הגיע הזמן לחזור הביתה.
לחזור לשגרה. לראות אותה עוד כמה פעמים לפני שהשנה נגמרת,
להיקרע לגזרים מבפנים, והיא בשלה, לא מודעת לסערה שבתוכי, היא
צריכה קצת עזרה במתמטיקה. יש לך קצת זמן?