הוא התקשר אלי, בקולו המתוק בטלפון, הזמין אותי אליו, אמר לי
"תבואי בשעה תשע בערב, אליי. ודרך אגב- זה חשוב לי מאוד שתגיעי
אז אני לא מוכן לשמוע שום תירוצים" וניתק.
בראשי כבר המחשבות התחילו לרוץ, הוא מזמין אותי אליו לעוד לילה
רומנטי, רק אני והוא...
למרות שהיו עוד שעתיים עד למועד הפגישה אני כבר התחלתי
להתארגן. התקלחתי, בחרתי לי בגדים חדשים ויפים, התבשמתי בבושם
האהוב עליו, הסתרקתי, צחצחתי שיניים- הכול... לבסוף הייתי
מוכנה שעה לפני הזמן. ישבתי על קוצים במשך שעה וכל הזמן רק
חשבתי על הפינוקים שמחכים לי, ואיזה חמוד הוא שהוא עושה למעני
את כל זה.
חמש דקות לפני תשע, לצאת או לא לצאת? לדפוק בחינניות את האיחור
הקטנטנן או לבוא בדיוק בזמן?- החלטתי לאחר בעשר דקות.
תשע ועשרה, אני דופקת בדלת ביתו, אימו פותחת לי את הדלת, ואני
עומדת ומחייכת חיוך גדול, מאוזן לאוזן... "איפה שי?" שאלתי,
אימו שלחה אותי לחדרו. פתחתי בהיסוס את דלת חדרו, עומדת, לא
יודעת בדיוק למה לצפות- האם הוא יקפוץ עלי בחיבוק גדול ואוהב
כמו שרק הוא יודע לחבק?
הבגדים שלו מונחים במין בלאגן אך בסדר כלשהו על הכיסא ועל
הפוף, כמה ספרים זרוקים על הריצפה, והוא יושב על המיטה.
החדר היה מוצף בריח של שי, כמו תמיד- איך אני אוהבת את זה!
פניו של שי היו רציניות, הבחנתי בזה רק לאחר כמה שניות, "מה
קרה?" שאלתי, ומיד שיניתי את הבעת פניי להבעה רצינית שכזו...
אמ... תראי, אני חושב שהקשר בינינו צריך להסתיים, זה כבר לא
הולך, זה לא עובד, לפחות לא כמו שזה היה פעם"- "מה לא עובד? לי
זה נראה כאילו הכול עובד טוב מאוד!" עניתי לו מייד, במין נימה
של תקיפה.
"אז אם כך, אם לא שמת לב- זאת לא את, זה רק אני..."
ואני, טיפשה שכזאת, ציפיתי ללילה בלתי נשכח- וקיבלתי! קיבלתי
את זה ישר לפנים!
לא האמנתי שדבר כזה יקרה לי- ובמיוחד לא היום, בכלל לא העלתי
על דעתי שמסיבה זו שי התקשר אלי ולא היה מוכן לקבל סירובים.
אני לא שמתי לב שהקשר שלנו התפרק, ואיך זה יכול להיות שלא שמתי
לב?
באותו רגע לא ידעתי מה לעשות עם עצמי- לקחתי את עצמי בידיים,
יצאתי מהחדר, התחלתי להגביר את מהירות הליכתי בערך בסביבת
הסלון, שם כל המשפחה של שי ישבה וצפתה בטלויזיה, הגעתי לדלת
הבית, לקחת נשימה ארוכה וטרקתי את הדלת כמו שאף פעם לא ידעתי
שאני מסוגלת לטרוק דלת.
נשמע בום חזק, בשלב הזה אני כבר הגברתי את מהירות הליכתי עד
כדי ריצה, רצתי כמה שיותר רחוק, לא חשבתי לאן.
לאחר ריצה ממושכת נעצרתי על ספסל בגינה ציבורית.
ישבתי וחשבתי- על חיי ללא שי.