יום שישי, צלצול טלפון. מעבר לקו הטלפון נשמע מלמול של ילדה
מפוחדת וחסרת ביטחון. "חתכתי את עצמי", היא מגמגמת. "חתכתי את
עצמי וזה עשה לי טוב..." נרכנתי לאחור והתכסתי בפוך. הרהרתי
כמה שניות ביני לבין עצמי. גם אני עברתי רגעים קשים בחיים שלי,
ועודני עוברת. לא קל לאף-אחד לנהל חיים שלווים בעולם הזה,
החיים קשים. "את בסדר? את רוצה שאני אבוא אליך עכשיו?", שאלתי,
במבט חטוף לשעון שמציץ מן הקיר. השעה היתה 23:30. לא האמנתי
שתהיה לי דרך להגיע אליה, אבל מאד קשה לי לתאר את הזעזוע
והתדהמה ששררו בתוכי באותם רגעים. "אין צורך, אני בסדר. הייתי
צריכה לפרוק עצבים, זה לא משהו רציני..." במילים האלה, חשבתי,
היא אמרה הכל. מה שהיא אמרה בעצם זה שיהיה נורא נאיבי מצידי
לחשוב שהיא לא תחתוך את עצמה שוב. היא בעצם אמרה, בעקיפין
אומנם, "תתרגלי, זה המצב"."ההרגשה שאחרי גורמת לי אושר, ואם יש
משהו שסוף סוף גורם לי אושר בעולם הזה, אני לא ארפה", קולה
מהדהד בתודעתי יותר מתמיד. המחשבה על כך שאדם מאד קרוב לי מזיק
לעצמו גרמה לי לדקירות לב, מהסוג שאתה מרגיש שחודר עמוק עמוק
לתוך הנשמה. "מה עשית היום?", ניסיתי לשנות נושא. "הייתי עם
ידיד שלי כל היום. הוא בילה אצלי את הלילה", היא ענתה בקול
צלול למדי. אני ידעתי על מי היא מדברת... חשבתי על זה שאולי זה
דווקא טוב שבזמנים כאלה הוא יותר קרוב אליה, הרי מה נערה פשוטה
כמוני מבינה בלחתוך את הידיים ובמצבי דיכאון כרוני. דווקא יצא
לי הרבה פעמים להיות מדוכאת, ולא סתם, אבל... עוד לא חתכתי את
עצמי - כמה לא נועז מצידי.

יום ראשון. השעה 23:00. נפגשנו בגן ציבורי ליד הבית שלי. "מה
עשית אתמול?" שאלתי בתמימות. "שתיתי", היא עונה. "מה שתית?"
אני מנסה לשחק אותה ראש קטן. "אלוכהול. אה, והשתכרתי", היא
מוסיפה. אלכוהול... כמה דקות של הרהור והתנתקות בלתי נשלטת
מהעולם. היא באמת חושבת שאלכוהול יביא לה את היכולות להמשיך
ולהתמודד עם מה שקורה לה? אלכוהול הוא לא פיתרון, הוא ברירת
מחדל. אני מכירה את ההרגשה - לשתות אלכוהול, כי אז אתה פשוט
מרגיש "שמח" - כמה אירוני. אני ידעתי אלכוהול בחיים שלי, לא
הרבה אומנם, ורציתי להגיד לה "את עושה טעות". אבל משום מה
הרגשתי שאין זכות לנערה צעירה וחסרת ניסיון להטיף לנערה, בת 15
אומנם, שכבר חתכה את עצמה, הרי זה הופך אותה ליותר בוגרת
ומודעת לעצמה. מי אני לעומתה? חשבתי. חזרתי לשיחה, שקטעו אותה
כמה הרהורי נפש. "מי היה איתך באותו זמן?" ניסיתי להישמע
רגועה. "ידיד שלי, הוא בילה אצלי את הלילה", מלמלה היא בשלווה
מזוייפת. כבר אז ידעתי שהמצב רק מדרדר. אני רוצה להוציא אותה
מזה, ולא יודעת איך.

תשומת-לב, דמעתי, לפעמים זה כל מה שדרוש.