אתה רץ ואתה רץ והדרך לא נגמרת, לפעמים נדמה לך שהנה - עוד רגע
תגיע לקצה המסלול, אבל זאת רק תחושה פנימית שלך. כי הנוף
מלפנייך לא משתנה, וגם אם הוא היה משתנה לא היית מזהה זאת, הכל
כל תזזיתי ומטושטש, וגם הראש שלך מתחיל קצת להתסחרר.
אבל אתה כבר לא שולט בזה. כל רגל שמונחת על משטח הריצה גוררת
אחריה את הרגל הבאה. חם לך ואתה עייף, אתה מתנשף והרגליים שלך
כבדות. אבל אלה לא נראות לך סיבות מספיק טובות בשביל להפסיק
לרוץ.
סיבה, סיבה... אתה חייב למצוא סיבה.

מה אני יודע?

מי אני?
לא זוכר. לא בטוח שאי פעם ידעתי.
איפה אני?
אותו מקום שבו הייתי תמיד?

אין לי זיכרון לטווח ארוך.
אני יודע לרוץ, יש לי זיכרון אופריציונלי.
אני יודע מה עושה לי טוב,
אני יודע מה רע לי.
אם זה עושה לי טוב אני אעשה זאת שוב.
אם זה עושה לי רע אז לא.

הריצה הזאת עושה לי טוב או רע?
אני לא יודע.
בטח פעם זה עשה לי טוב, בגלל זה התחלתי לעשות את זה. אבל אין
לי זיכרון לטווח ארוך, אני לא יכול לדעת.
... אתה כבר לא שולט בזה. כל רגל שמונחת על משטח הריצה גוררת
אחריה את הרגל הבאה. חם לך ואתה עייף, אתה מתנשף והרגליים שלך
כבדות. אבל אלה לא נראות לך סיבות מספיק טובות בשביל להפסיק
לרוץ... חשבתי את זה כבר פעם? לא?

אני תקוע.

אני חייב למצוא זיכרון לטווח ארוך. אבל איפה? הכל נראה פה אותו
דבר. הכל מטושטש. למה התחלתי לרוץ? אולי אף פעם לא עמדתי
במקום?

ריח.

פאקינג ריח.

אני מפסיק לרוץ. זה היה כיף אבל נראה לי שדי. אני הולך בעיקבות
הריח, דורך בתוך ערמות של שבבי נסורת. אחרי כמה פסיעות, אני
מגיע לצלחת קטנה. יש שם כמה גושונים של אוכל לאוגרים. אני
מרחרח קצת את האוכל בתענוג ומגרד את הפרווה שלי ברגל האחורית.
גלגל הריצה שלי הפסיק להסתובב. מחכה לי לפעם הבאה שארצה לשחק
עליו.

(מוקדש למייקי פרקר, האוגר הנאמן שלי, קלטו:
http://Stage.Co.IL/Stories/203435).