היא חוזרת הביתה מבצפר, מורידה את הבגדים, ונכנסת בדיוק לאותה
התנוחה בה הייתה לפני שעזבה את הבית.  מתכרבלת עמוק עמוק בתוך
השמיכה בחדר החשוך והחנוק, ונרדמת.  אין לה הרבה זמן לישון,
אבל היא תנצל כל שנייה.

אחרי שעה וקצת השעון המעורר מצלצל.  היא מקללת (סעמק, מי
הבנוזונה שהמציא את השעון המעורר?!), מכבה את הצלצול המרגיז
ומתהפכת לצד השני.  אחרי דקה היא מגרדת את עצמה מהמיטה (נו
סעמק, צריך לקום), שמה על עצמה ג'ינס וגופיה דהויה (ראבק, ממחר
אני מפסיקה להתלבש לפי האופנה...  מי עשה את הבגדים כ"כ
צמודים?  אני בקושי נושמת בתוכם...).  מביטה מבט חטוף במראה,
ורצה לתקוע את הראש בתוך הכיור מתחת למים הזורמים.  אם לא זה,
היא בחיים לא תישאר ערה יותר מחצי שעה...

היא מסתירה עוד פיהוק, ודוחפת לתוך התיק שלה את הארנק, מפתחות,
כמה טמפונים ואת הפלאפון (יה.. חמש שיחות שלא נענו ושתי
הודעות?!  ממתי נהייתי מבוקשת כ"כ?!).  היא מספיקה לפלוט עוד
כמה קללות על כמה היא נראית נורא כשהיא קמה, לפני שהיא חוטפת
תפוח, צועקת "הלכתי" ורצה לכיוון תחנת האוטובוס (סעמק, לא
יכולתי למצוא חברים יותר קרובים?  זהו, אני זורקת את רועי,
נמאס לי מהאוטובוסים האלה...).

האוטובוס מגיע לתחנה, היא עולה עליו, משלמת לנהג, מעיפה מבט
עייף ביושבי האוטובוס, ומתיישבת (כמה ערבים, באמשלי אני לא
נוסעת יותר באוטובוסים.  בסוף אני עוד יתפוצץ).  מתחברת
לדיסקמן החדש שלה (כמה טוב שההורים יכולים להרשות לעצמם...)
ובוהה בחלון.  היא אפילו לא שמה לב שמישהו התיישב לידה. "מה את
שומעת?".  היא מעיפה לעברו מבט משועמם ומחזירה את העיניים
לחלון.  "לא לימדו אותך שזה לא מנומס להתעלם מאנשים?".  "לא!
לימדו אותי לא לדבר עם זרים!" היא עונה לו בעצבנות (סאמשלו, מה
הקרציה הזה נדבק עכשיו?!).  "אבל אני לא זר...".  "יופי, רוצה
שקל?" היא קטעה אותו בעצבנות מתגברת.  "אמרו לך פעם שהגישה שלך
יכולה לדחות אנשים?".  "אמרו לך פעם לסתום ת'פה שלך?!  כי אם
לא אני יגיד לך עכשיו... הקול שלך מקפיץ  לי ת'פיוזים!".  או
שהוא נבהל או שהוא סתם היה צריך לרדת, אבל היא ממש שמחה להיפטר
ממנו (פחות אחד יותר נחמד).

היא מסתכלת בשעון.  רק עוד חצי שעה נסיעה!  היא מקללת את היום
שבו הכירה את רועי, ועוצמת עיניים.  אולי עכשיו היא תצליח
לתפוס מעט שלווה.  אבל אפילו זה לא... משומקום מופיעות לה
דמעות בעיניים (מה בכלל חשבתי לעצמי? לזרוק את רועי? נו מה
נסגר איתי?!), והמחשבות שלה נודדות לכל הכיוונים, רק לא לאן
שהיא רוצה.
עוד דקה והיא תהיה אצל רועי, זה לא עושה אותה הרבה יותר שמחה,
אבל זה מעודד במקצת.  הסיוט של האוטובוס עומד להיגמר (שימות
המורה לנהיגה! מתי הוא כבר מגיש אותי לטסט?!).  היא יורדת
מהאוטובוס והולכת לכיוון הבית של רועי.  בחיים היא לא שמחה כ"כ
לראות אותו.

לרועי יש חיוך עצוב כזה על הפנים, וזה גורם לה להרגיש רע מאוד
עם עצמה בגלל מה שחשבה.  "רועיקו... מה קרה?".  "שומדבר
מיוחד... סתם מצברוח של סתיו" (יה, איך אני אוהבת את הקול
שלו...).  היא מתקרבת אליו ולוחשת לו "רועי... תנשק אותי...
כואב לי...". "מה כואב? מה קרה?" (דאמט איתו... למה הוא לא
מנשק אותי??!).  "כואב לי שאתה לא מנשק אותי" היא עונה לו בקול
נעלב.  רועי מנשק אותה.  זו לא אותה נשיקה כמו שהוא תמיד מנשק.
זו נשיקה עם הרבה כאב ועצב.  "רועיקו... מה קרה? תספר לי!!".
"אני לא יכול... יכאב לך יותר...".  "רועי! מה קרה?" היא כמעט
צועקת עליו (יאללה שלו, הוא החליט לשגע אותי דווקא היום?!).
"תולי... אני... אני נישקתי מישהי אחרת".  היא מרגישה את הגוף
שלה נשבר לרסיסים (בנזונהההה!!! דווקא היום מכל היום?? כאילו
מה?! לא היה לי יום מספיק גרוע?!).  היא מנסה לתפוס את העיניים
שלו, אבל בעקשנות האופיינית לו הוא מתחמק מהעיניים שלה.  "אתה
עשית מה?" (בבקשה אלוהים תעשה שלא שמעתי נכון... תעשה שלא סתם
נסעתי לפה...).  "נישקתי מישהי אחרת...". הוא משפיל את המבט.
היא לא עונה לו אלא יוצאת מהבית שלו והולכת לתחנה.  שוב
הציפייה המעיקה לאוטובוס (שיבוא כבר.. שאני אוכל לברוח...).
היא לא בוכה, היא פשוט שותקת.  רועי לא ניסה לעצור אותה, אבל
היא מרגישה את העיניים שלו נעוצות בגב שלה, כאילו מתחננות שהיא
תסתובב ותסלח (שימות הבנזונה... שילך מפה...).  האוטובוס מגיע.
בחיים היא לא שמחה כ"כ לראות אותו.  עולה עליו ונוסעת.  נוסעת
רחוק משם...

היא חוזרת הביתה, מורידה את הבגדים, ונכנסת בדיוק לאותה התנוחה
בה הייתה לפני שעזבה את הבית.  מתכרבלת עמוק עמוק בתוך השמיכה
בחדר החשוך והחנוק, וכ"כ רוצה להירדם.  אין לה הרבה זמן לישון,
אבל היא תנסה לנצל כל שנייה.  היא כל כך רוצה להירדם כבר (אני
כ"כ עייפה סעמק, למה אני לא נרדמת כבר??? אווווווף!), אבל
דווקא עכשיו, היא לא יכולה לישון... דווקא עכשיו... כשהיא הכי
עייפה בעולם והכי רוצה להעלם מהמציאות...