מומלץ לקרוא קודם את "מכתב לך"
http://stage.co.il/Stories/155071


כן,
אני שוב כותבת על הדבר הכואב הזה.  שוב כותבת עלי.  או שאולי
בעצם עליך.
אני שוב נזכרת בדבר הנפלא הזה.  שוב נזכרת במה שעברתי.  או
שאולי בעצם במה שעברנו.
אני שוב חושבת על הדבר הרחוק הזה.  שוב חושבת על מה שהיה.  או
שאולי בעצם על מה שהיה יכול להיות.

ולא,
אני לא רוצה להכאיב לי.  אבל גם לא רוצה להכאיב לך.
אני לא רוצה לשכוח.  אבל גם לא רוצה לזכור.
אני לא רוצה לכעוס.  אבל גם לא רוצה לסלוח.


היה משעמם (זו לפחות הסיבה שלך תמיד... אבל אני סתם רוצה
להאמין שלא בא לך להודות שעדיין איכפת לך...) אז שוב ישבתי
וחשבתי.
הפעם בלי להסתכל בתמונה הזכורה לטובה (שנגנבה ביחד עם הארנק
שלי, והבטחת שתנסה למצוא את שלך ולשלוח לי אותה, אבל כנראה שזה
לא היה  מספיק חשוב...).
הפעם בלי לבכות.  לא עלי ולא עליך, לא בגללי ולא בגללך.  פשוט
בלי לבכות.
הפעם גם בלי להכאיב, בלי לדקור בלב.  
ישבתי וחשבתי מחשבות נטולות רגש.  הרצתי בראש זיכרונות נטולי
כאב.  שחזרתי לעצמי מילים נטולות שמחה.  והיה לי טוב, כל כך
טוב שלא רציתי להפסיק.

ביום בו נפגשנו בפעם הראשונה דיברנו בטלפון בלי הפסקה.  על הכל
ועל כלום.  בעיקר על כלום.  ואז פתאום שאלת אותי אם אני מפחדת.
עניתי שלא.  שאלת למה לא, ועניתי לך את האמת - שאני לא מפחדת
ממה שיקרה.  נעלבת.  חשבת שזה אומר שלא איכפת לי ממה שיקרה לנו
אחרי זה.  חייכתי לעצמי.  לא פחדתי ממה שיקרה כי היה ברור לי
שלא יקרה משהו שיאכזב אותי.  אמרתי לך את זה והתכוונתי לכך.
נראה לי שזה עשה אותך מאושר.  עכשיו גם אני מאושרת.  רגע של
אירוניה.

"נו אז מה אתה חושב על הקול שלי?" "לא רוצה להגיד, זה יעליב
אותך" "נו לא.. תגיד בכל זאת" התעקשתי ואחר-כך הצטערתי על זה.
"יש לך קול שמתאים לשיחות סקס" "זו מחמאה או מה?!" "ברור
שמחמאה".  עכשיו אני כבר לא כל-כך בטוחה.  רגע של אי-ודאות.

"ילד, בן כמה אתה?" "17" "והיא?" הילדה שאלה והצביעה עלי.
"16" ענית וחייכת.  אחרי זה שמענו אותה אומרת לחברה שלה "אמרתי
לך שהיא לא בת 12!!!".  עכשיו אני כבר לא כל-כך קטנה.  רגע של
בגרות.

"3>" "מה זה?" "לב, אתה לא רואה?!" "איכס זה לב מגעיל" "כאילו
שאתה יודע לעשות אחד יותר יפה" "חכי תראי" אתה אומר ותוך מספר
דקות שולח לי קובץ.  זה לב אדום שבתוכו כתוב מעיני.  עכשיו אני
כבר לא אוהבת.  רגע של בדידות.

ואני יכולה להמשיך עכשיו עם מיליון ואחד רגעים שמצאתי.  הקשר
שלנו, החיים שלנו, בנויים מרגעים.  אני מחזיקה בהם חזק.
הרגעים איתך הם חלק ממני.  אז ועכשיו, לתמיד.
אולי יום אחד, כל השינויים שכל אחד מאיתנו עבר ישלימו אחד את
השני כמו פעם ויבנו רגעים חדשים.
אולי יום אחד יהיה לי כבד ואני אעזוב את הרגעים שמחזיקים את
הקשר שלנו במינימליסטיות גם היום.
הרבה דברים יכולים לקרות.  אבל אני מבטיחה לך דבר אחד - אם גם
אתה תחזיק חזק ברגעים האלה ולא תשכח אותם, למרות ואולי אפילו
בזכות כל מה שעברנו ביחד ולבד, אז הרגעים האלה לא ייעלמו ויחיו
לנצח - איתנו ובלעדינו.  כי פעם הייתה מילה כזו "אנחנו" ואותה
אי אפשר להעלים גם אם מאוד רוצים.