בלילה ירדו גשמים.
היא קמה והלכה למטבח, לשתות משהו חם. בזמן ששתתה, אחיה הגדול
נכנס והתיישב מולה.
"אתה רוצה לשתות?" היא שאלה אותו.
"לא", הוא ענה וחייך, "אני פה רק בשבילך, שלא תהיי לבד".
"תודה", היא לגמה מהכוס, "אני באמת לא כל כך אוהבת להיות
לבד".
הם ישבו במטבח בערך שעה ואז היא החליטה ללכת לישון. הוא כיסה
אותה ונתן לה נשיקת לילה טוב.
"את יודעת שאני אוהב אותך ילדה", הוא אמר.
"אני יודעת", היא אמרה ולאט לאט נרדמה.
בבוקר היא הלכה לבית-ספר. אחיה אמר שהוא יהיה קרוב אליה כל
הזמן ואם תצטרך אותו כשתפחד, שפשוט תקרא לו.
בבית-ספר צחקו עליה. זרקו עליה קליפות של בננה ועטיפות של
מסטיקים. למה לא? היא הרי מוזרה.
היא הלכה לה רחוק מכולם ובכתה. בדיוק אז הופיע אחיה. "ילדה",
הוא אמר, "אל תבכי, אני פה". והוא לקח אותה הביתה. הוא הכין לה
חביתה וקצת סלט ונתן לה קוביות שוקולד, כדי שלא תרגיש רע.
"למה כולם שונאים אותי?" היא שאלה אותו בעיניים בוכיות.
"מאיפה לי לדעת? אני הרי אוהב אותך", הוא אמר.
"אני בת שש עשרה ואני תינוקת בכיינית", היא המשיכה לבכות.
"אל תדברי שטויות", הוא חיבק אותה, "כל אחד בוכה. גם אני".
"כשהיית בצבא בכית? בלבנון?" היא הביטה בו בעיניים דומעות.
"בדרך כלל לא היה לי פנאי. אבל כשעלינו על המוקש וכולנו היינו
פצועים, חשבתי רק עליך, ובכיתי." הוא סיפר לה, "בשלב כלשהו
כולם כבר מתו ואני נשארתי לבד, כמו שכתבתי במכתב כשהנחתי שאמות
בקרוב".
היא חייכה ואמרה, "כן, והשארת לי את השרשרת-צבא שלך...". היא
הראתה לו את הדיסקית שעל צווארה. "אני מקווה שלא מפריע לך
שלקחתי אותה".
"לא, שטויות, רציתי שתיקחי". הוא ליטף את שערה.
אחר כך היא הלכה לחוג קרמיקה ופיסלה מחימר חיל בשדה. המורה
שאלה מה ניסתה להביע. היא הביטה בפסל ואמרה: "לבד".
אז חזרה הביתה. ההורים עדיין לא חזרו. הלכו לבקר את הקבר של
אלון. לא התחשק לה ללכת.
אחיה חיכה לה בבית.
"ילדה, אני צריך ללכת", הוא אמר לה בטון קצת אסרטיבי.
"לא! אלון, בבקשה! אל תשאיר אותי לבד! אני פוחדת!" היא התחילה
לבכות וחיבקה אותו. לאט, לאט, הוא נפרד מאחיזתה, ונעלם.
והיא, עד היום, לבד.