לילה עכשיו, אין שעה
מי סוחב את עומס השעה
פרקי היד שלי עדינים לכובד שכזה
מחר נלך לארמון בקינגהם לראות
את האורוות המלכותיות וסתם להסתובב
אם הייתי מכירה עכשיו איזה לונדוני
אם העיניים שלי היו נתקלות בעיניים ברכבת
אחד מתוק כזה, אמיתי כזה עם עיניים גדולות ורואות
ולא אחד כזה שטובע בנימוס וקידות
כדי לכסות על ריקנותו האנגלית
כמה שאני טיפוס מצפוני אמצויונלי ואמיתי והכל...
הייתי מפתה אותו לתוך מיטת הפנטזיות שלי
הבדידות מתעללת בי כל כך שאפילו
ביחד קטן וזמני, יביא לי רגע
של אויר, של גוף של ריח
האהבה הפיסית הזאת
תנועות קצובות
קול
לונדון והבדידות
עושים אותי קטנה יותר
לבד יותר צמאה יותר
כמהה...
(יומני לונדון יוני 94) |
