אמרו לו הרופאים ליעקב הגנן ששבועיים בדיוק נותרו לו לחיות.
וכי מה יעשה גנן זקן עלוב וכחוש בשבועיים תמימים אחרונים של
חייו?
קיבלנו בעצב ובכובד ראש את הבשורה המרה. "כשם שמברכים על
הטובה, כך מברכים על הרעה." מלמל אבא ומיד ברך 'הטוב והמטיב'.
ענינו אחריו אמן כולנו בעודנו טומנים את ראשנו בקרקע. ניסה
להרגיענו יעקב הגנן, אין זו סיבה לצער את כל הקהילה העליזה
במיוחד בחודש אדר שהרי 'משנכנס אדר מרבין בשמחה'. שבר את
השתיקה כעבור שעה ארוכה, הצליח לשדר חיוך ואמר ברכות- "אחי
ורעי! אל לכם להתעצב בימים שמחים אלה כיוון שאם נגזר עליי למות
בעוד שבועיים, סימן שה' יתברך דורש במחיצתי ומיתת נשיקה אמות."
"לא מיתת נשיקה תמות!" קטעה אותו גברת אחת, לא צעירה ממנו
וניכר שפחד המוות מתדפק על דלתה פעמים רבות ומנוסה היא בדבר-
"שהרי חז"ל דרשו כבר שאדם שרופאיו מייעדים לו זמן ושעה סימן רע
הוא לו, ועדיף שישים הוא בעצמו קץ לחייו." "אם כך," אמר הגנן
ברעד. "שום אשים קץ לעצמי אך בשעה המיועדת בדיוק." "ומה היא
השעה המיועדת?" שאלתי מבין הקהל. "יום חמישי בעוד שבועיים בשעה
שמונה בערב בדיוק." ענה הגנן. "טוב ויפה," אמרה אימא. "בשתי
דקות לשמונה תשים קץ לחייך, פן השטן יבוא ויקחך בכוח."

גמר הגנן בלבו לערוך סעודת מצווה לכל קהילתנו הקדושה, טרם
יעזוב לעולם שכולו טוב.
לצעירים מבינינו ביקש שנקנה את מיטב ממתקי הסעודה, כסף רב
קיבלנו מכיוון שאינו זקוק לו יותר, אלפי שקלים תרם למטרה קדושה
זו. ביקש הגנן לערוך סעודת מצווה שטרם נראתה כמוה ולא תראה,
כדי שכולם יזכרו אותו במיוחד בזכות סעודה זו. הוריי וכמה
מחבריהם עמלו שעות רבות בהכנת הזמנות לאירוע החגיגי, כל המשפחה
התגייסה לעצב אותן יפה, לא ארך זמן רב וכבר היו מוכנות
ומזומנות להתפזר ברחבי השכונה.
הכל רעש וגעש לקראת המאורע הקרב, קל וחומר יעקב הגנן שהתרוצץ
חסר מנוחה בין חברי הקהילה העמלים יחדיו בהכנת האירוע. יום
ולילה עמלו, עד שהגיע אותו היום.

מעולם לא נראה אולם השמחות של בית הכנסת שלנו כמו שנראה אז.
השולחנות היו ערוכים כל טוב, הוצאות של אלפי שקלים, שאם לא
הוצאו על אותו יום, מי יודע מתי היו עוברים מכיסו של הגנן.
ההמולה הייתה גדולה. כל קהילתנו נכחה שם, מטף ועד זקן לא חסר
אחד כי 'ברוב עם הדרת מלך'. השעה הייתה שש וחצי. נטלנו ידיים,
יעקב הגנן ברך 'המוציא' וסעדנו סעודת מצווה כדת וכדין.
ההתרגשות (בעיקר בקרב הילדים) גברה מרגע לרגע. לאחר כמה זמירות
קודש, ברבע לשמונה, זימן יעקב וברך ברכת המזון. ברכה אחרונה
תרתי משמע. הוא ישב בכיסא מהודר, והציבור ישב במעגל מסביבו.
ארבע דקות לשמונה. מנקה בית הכנסת יעץ שיחבוש שקית לראשו, כך
יחסוך בעליל את עבודת הניקיון הרבה, למרות זאת, לא לקח סיכונים
והכין מגב וסמרטוט רצפה בקרבת מקום.    
נטל הגנן אקדחו בידו. שלוש דקות לשמונה. הבטנו כולנו בציפייה
דרוכה, מחסירים פעימה, בעודנו מביטים בגנן חבוש השקית מרים את
האקדח ומכוונו לראשו.
"להתראות לכם." הפטיר יעקב הגנן. "ומי ייתן, ונפגש כולנו יחד
עם כל הצדיקים והישרים בעולם שכולו חסד ואמת." "אמן." ענינו פה
אחד.
לחץ יעקב על ההדק. רעם חזק נשמע. האקדח נפל בחבטה.
אבא קרב לאחר דקת דומיה ליעקב הגנן, הצמיד אוזנו לחזהו ופסק-
"אכן, מת הדבר." מיד מינה שני בורים גברתנים שיזיזוהו מהמקום,
הקהל הרב הביט ביעקב הגנן, חבוש השקית נסחב על כתפיהם אל מחוץ
אולם השמחות.
"טוב," אמר בחור אחד, מפשיל מעליו את תחפושת הרופא. "ברוך
שפטרנו מעונשו של זה. ככה ייעשה לגנן, שלא טיפל בצמחים שלנו
כראוי."