[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני שונא ריח של דם. פשוט שונא! "נוזל החיים"- עלק. לו אלוהים
היה רוצה שזה יהיה נוזל החיים, אני חושב שהוא היה מוסיף לו ריח
טיפה יותר נעים. אבל שיהיה.
אח, אבא, איך חיית כל החיים עם הריח הזה? הריח הזוועתי הזה,
שנדבק לכל דבר סביבו- החל בבגדים וכלה בעור. כל ערב היית חוזר
הביתה עם הריח הזה נודף ממך, אפילו שכבר החלפת חלוק ורחצת את
ידייך עם הסבון המיוחד הזה שלכם...הריח הזה פשוט לא יוצא;
כאילו שהוא נספג בכל חלקיק מהחיים שלנו.
מעניין שלך הריח הזה אף פעם לא הפריע. בעצם, לא הפריע לך שום
דבר- גם לא זה שנכשלתי בכל הבגרויות. וזה שאמא עזבה אותנו- זה
בכלל לא הטריד אותך. דמעה אחת לא ראיתי אצלך בעיניים כשהיא
ארזה את התיקים. פשוט שמת עליך את החלוק הלבן, והלכת. אולי, לו
רק היית מבקש ממנה, היא הייתה נשארת. אתה הרי יודע כמה שהיא
אהבה אותך. ואותי. ועכשיו היא אוהבת מישהו אחר. למה הלכת אז,
אבא?





הוא אפילו לא אמר "שלום"- ישר פתח בנאום על כמה שהוא שונא דם.
איכשהו, מהדם השיחה התגלגלה לאבא שלו ולגירושים, והיא, בתורה,
ניסתה להסביר לו-
"אסף, זאת אני...זה לא אבא...אספי?...אסף, תקשיב לי,
בבקשה....איפה אתה, אסף?"
אך זה היה חסר תועלת. הוא המשיך והמשיך. הרגשה זוועתית נחתה
עליה לפתע- משהו לא היה בסדר. היא חייבת למצא אותו- מייד. לפני
שיקרה אסון. חוטפת את המעיל, המפתחות של האוטו, והפלאפון- צמוד
לאוזנה, רק לא לפספס מילה.





הקול שלו בוקע מהדיבורית- הוא נשמע רגוע. על כל מקרה היא בודקת
שהבקבוקון הקטן עם הכדורים הורודים נמצא בתא הכפפות...היא תמיד
החזיקה שם אחד ספייר.
"...אז אתה יודע, אבא, השיחות שלי עם ד"ר יונתן לא כאלה
נוראיות...רק הכדורים מעצבנים..."
תחזיק מעמד אסף, אני באה...אני כבר באה- היא חשבה לעצמה.
לפתע, הוא עשה הפסקה של כמה שניות בשטף הדיבור ואירית שמעה
אותו נאנח-
"אסף?...אתה שומע אותי, חמוד?...אספי?..." דבריו קטעו אותה-
"זה הכל באשמתך, אבא. הכל באשמתך." דממה.
היא מחכה שניה.
ועוד אחת.
"אסף? אתה איתי? בבקשה תתן לי סימן." דממה.
היא מרימה את קולה- "אסף?!..."
ממש צועקת- "אסף! זאת אני, זאת אירית, תגיד משהו! אתה בסדר?
אסף!"
אין קול ואין עונה.





אור אדום. דווקא עכשיו, כשהיא הכי ממהרת בעולם- אור אדום. נו
כבר, נוווווווווו................ שיתחלף. הידיים שלה רועדות.
דמעות בלתי נשלטות פורצות מתוכה- ממעמקי הלב. כי היא יודעת
שמשהו קרה. רק שיתחלף הרמזור, רק שיתחלף כבר...





היא לא רצתה להיכנס לקשר כזה. אבל כשהיא גילתה שהוא בטיפול היה
כבר מאוחר- שניהם היו מאוהבים מדי. חוץ מהכדורים הורודים, הוא
היה מושלם. אז היא החליטה לא לוותר. הם נשארו ידידים. רק
ידידים. ידידים שלא צריכים לדבר- כאלה שהטלפתיה ביניהם מפחידה
פשוט.
מדי כמה חודשים היא הייתה תוהה בינה לבין עצמה אם היא עשתה את
הבחירה הנכונה. ואולי כבר עדיף היה להיכנס לקשר- לקפוץ למים,
במקום רק לעמוד על קרש הקפיצה ולחשוב כמה נעימים הם. אמנם
לבסוף, תמיד הפחד עשה את שלו- אז הנה, הם "ידידים".





כמה שהוא רגוע עכשיו, בכסא הגלגלים הזה בגן. פשוט בוהה בחלל.
חושב לו על משהו. בדיוק כמו שהשוטרים מצאו אותו...בדיוק כמו
שהיא מצאה אותו. רגוע. בוהה בסכין האדומה שהצחינה מדם.
אפילו עכשיו, אחרי שנה שלמה פה, במוסד, הוא לא פצה פיו. מילה
אחת היא לא שמעה ממנו אחרי שיחת הטלפון ההיא. אפילו בלוויה של
אבא שלו לא אמר דבר. היא התגעגעה לקול שלו. לבדיחות שלו. בכלל,
אליו. אבל עכשיו היה לה יותק קל- היא תמיד יודעת איפה הוא,
שמטפלים בו יפה והיא עצמה הייתה מגיעה מדי יום ביומו אחרי
העבודה לבקר. לחבק. לומר לו שהיא אוהבת אותו...עדיין. ולפעמים,
הם פשוט שתקו- ממש כמו פעם.





הגשם היה כה חזק, עד שהיא לא יכלה להבדיל יותר בין טיפות הגשם
לבין דמעותיה שלה. הרב מסיים לקרא "קדיש"...כבר לא רואים את
אסף. רק אדמה. אדמה שהפכה לבוץ בגלל הגשם.
אמא שלו מחבקת אותה- "כמה שאת אמיצה". אבל היא רק מהנהנת. אין
לה כח לדבר. אין לה יותר כח לשום דבר. גוררת את עצמה למכונית,
מדליקה את הרדיו. רק שירים עצובים- לכבוד אסף. היא מוציאה את
הבקבוקון הקטן מתא הכפפות...
לא. היא צריכה לחיות. לחיות למענו- למענה. למען שניהם. לחיות
בלי להריח יותר דם. כי הוא שנא את זה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ואם כבר כן
לכתוב
אז למה לכתוב
בחינם?
כאילו דא?


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/4/03 9:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מלכת באדולינה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה