היא ישבה מול המסך, והסמן של הוורד קורץ אליה, כאילו מזמין
אותה להתחיל להקליד אותיות. אבל כלום. ריק. נאדה. בימים
האחרונים היא תפסה את עצמה לא מסוגלת להתרכז בשום דבר אחר
מלבדו. איך הוא נכנס לה ללב, לנשמה...בלתי יאמן. היא הבטיחה
לעצמה שלא תכיר יותר בחורים בפאבים- שום דבר טוב ממילא לא יוצא
מזה אף פעם- הם תמיד או סטוצניקים, או מכוערים לאללה, או פשוט
לא רציניים. אל תבינו אותה לא נכון- זה לא שיופי זה כזה מרכיב
מרכזי, אבל אחרי מערכות יחסים עם אנשים שדמו יותר לסוליה של
הנעל שלה מאשר לבן זוגה, היא רצתה ריגוש חדש. לא מלך יופי, אבל
משהו שידליק אצלה נורה.

הוא הדליק אצלה נורה. למרות שלא הצטיין במראה חיצוני מדהים,
מה"שלום" הראשון שהוציא מהפה הצליח לגרום לה לשכוח את אפו הרחב
ולראות מעבר לעיניים הצרות אותן כל כך לא סימפטה אצל כל אחד
אחר. היא ידעה שזה משהו בדיבור שלו, משהו שהרגיע אותה ונתן לה
תחושה של בטחון ורוגע.
כמה שהיא התגעגעה לרוגע...פשוט לשבת עם בנאדם ולא לעשות כלום.
מדי פעם אולי להגניב מילה או שתים, מבט או חיוך- אבל בלי כל
ההצגות שנקראות "חיזור". כמה שזה נמאס עליה. יחס יפה, כבוד,
רומנטיקה, רגש- כל אלה לגיטימיים ורצויים בהחלט. אבל לא שיחות
עד השעות הקטנות של הלילה בנסיון למצא את מהות החיים- בשביל זה
יש ידידים וחברות. חבר...חבר זה בשביל משהו אחר. לאו דווקא
יותר עמוק, פשוט...אחר. אם ביום מסוים יתחשק לה למצא את מהות
החיים אתו, זה לא אומר שלא תוכל לממש זאת, אך אין צורך להכריח
מישהו רק כי זה "מקובל".  לרוב היה לה קשה לבטא את מה שחיפשה
במילים, רק ידעה שברגע שזה יגיע- שניהם ירגישו. והפעם- היא
הרגישה.

הוא ישב מולה, לגם מהקפה שלו. היא ידעה שהוא הזמין קפה רק כי
היא אהבה אותו, כיון שבד"כ היה מסתפק בשוקו. היא חייכה בינה
לבין עצמה, יודעת כי הוא מנסה להרשים. זה לא היה נחוץ, אבל
בהחלט העניק לו קסם נערי מסוים.
הוא לא הרגיש נוח במסעדה הרועשת. כל המלצרים נעים ממקום אחד
למשנהו, מגישים מנות גדושות לסועדים, וזורקים חיוך או שנים זה
לזה מדי פעם. כמה מיותרים היו הרעש וההמולה האלה. לא שהוא אמר
משהו על הענין, כי ידע שזאת היושבת מולו אוהבת את זה- היא היתה
קוראת לזה "אקשן", ואף היה משהו בדבריה. היא גרמה לו לראות חלק
מהדברים אחרת.
הוא נעור ממחשבותיו וראה אותה בוהה בו. "תזמין חשבון, בבקשה".
הוא הרים גבה- "כל כך מהר?.." היא כבר ארזה את תיק הצד הפצפון
שלה, כאילו תכננה מהלך זה מראש. "כן, יש לי רעיון יותר טוב"
חיוכה זרח על שפתיה. הוא לא ממש הבין את מהות הבקשה לעזוב כשרק
קיבלו את ההזמנה, אבל ידע שבמוחה השובב מתבשל לו רעיון, והוא
היה סקרן לגלות מהו. תוך שתי דקות החשבון שולם והם צעדו להם
לכיוון המדרגות הנעות בכוונה לצאת מהקניון. הוא לא התאפק- "למה
רצית שנלך כל כך מוקדם?" היא עמדה מדרגה מתחתיו, וכשהביטה בו
מלמטה נראתה כאילו התשובה ברורה מאילו- "יש לי רעיון למקום
ששנינו נהנה בו". הוא הרגיש כי זו היתה התשובה הטבעית ביותר,
ולכן משך בכתפיו והמשיך בדרכו.

הם יצאו למגרש החניה, וכשהתניע לפתע הבין כי אין לו מושג לאן
נוסעים. הוא הסתכל עליה, והיא כאילו צופה את מה שעמד לשאול
ענתה "לחוף הים". כשהגיעו צעדה בקלילות אל עבר סלעים ענקיים
אשר נצבו במרכז החוף. התצפית משם היתה מרהיבה...היא התישבה
בישיבה מזרחית על אבן גדולה, והוא לידה, מרגיש הכי טבעי בעולם.
"הייתי בטוח שאת אוהבת מסעדות כאלה" אמר בעודו מביט בה. היא
צחקה בצחוקה המתגלגל- "אני מתה על מסעדות כאלה, אבל אתה לא
נהנית אז העדפתי לבלות את הערב במקום שיתאים יותר לשנינו." הוא
היה המום- איך ידעה?.. לאחר דקת מחשבה התשובה נראתה לו
טריויאלית.
המשך הערב היה מושלם...שקיעה, רחש של גלים מתנפצים, שיחה
רגועה, כמה עקיצות ללא כוונת זדון, ואין-ספור חיוכים.

כשנזכרה באותו ערב חיוך עלה על שפתיה. זה הכל היה לפני...לפני
שהוא היה צריך לחזור עם המשלחת, לפני שהיא כעסה עליו על כך
שנטש אותה, לפני שבכתה בשדה תעופה לאחר שמטוסו המריא. שבועות
שלא דיברה עמו; לא הגיבה לאין ספור המכתבים האלקטרוניים ששלח
לה, כרטיסי הברכה המנגנים שצצים כשפותחים את האי-מייל. והנה,
דווקא היום, התישבה מול המסך והחליטה לכתוב לו מכתב. להסביר
איך היא מרגישה.
למרות רצונה העז, לא הצליחה להעלות דבר על כתב. המילים שלחש לה
לפני שעלה למטוס לא הפסיקו להדהד במוחה,  והשיחה שקדמה להם
הותירה אותה מנוטרלת לגמרי. זה היה נראה כאילו אין הוא עצוב על
כך שעוזב אותה וקוטע את החיבור שנוצר ביניהם, בהופכו את הקשר
למשהו פורמאלי כמו התכתבות ממרחקים. זכרה את הדמעות שכמעט זלגו
מעיניה כשאמר שאין לו מה לחפש יותר בארץ. וכשלחש באוזנה "תני
לי למצא אותך...עד אז לא משנה היכן אני נמצא- אני רחוק ממך",
היה נדמה לה כי זו עוד קלישאה ששמע באיזה סרט רומנטי- כמה עצוב
לגלות שאביר חלומותיך הוא לא פחות ולא יותר גבר מצוי.
מספר חודשים ומספר חברים לקח לה להבין למה התכוון. בעודה שקועה
בזכרונות מהולים בעצב חמוץ מתוק, הבינה כי היא אינה יכולה
לגרום לו בעזרת מילים על צג לחוש את אשר הרגישה. לכן האי-מייל
ששלחה הכיל רק משפט קצר אחד-
"למד להתגעגע".