לחיה

רוני חשבה פעמיים לפני שהיא קמה ואמרה "אני" כששאלו אם יש רופא
באולם.
היא באה כולה לראות קומדיה טפשית כשבאמצע ההקרנה אחד מהצופים
חטף התקף לב ואיבד את ההכרה, ואז הפסיקו את הסרט וכולם קמו
לראות מה קרה. תמיד במקרים כאלה יש כמה סוגים של אנשים, יש את
האנשים שמייד מתחילים לקחת אחריות ולצעוק ולקרוא למישהו
שיעזור, יש את אלה שקמים ומסתכלים בעניין במתרחש ויש את האנשים
שיושבים ומחכים שהכל יעבור. רוני הייתה מהסוג האחרון.
אחד מלוקחי האחריות צעק כל הזמן אם יש רופא באולם. רוני התפללה
שמישהו באמת היה רופא, אבל מה לעשות, אף אחד לא היה. ואז רוני
חשבה פעמיים, וקמה.
היא לא הייתה רופאה, אבל היא הייתה בקורס מד"א וידעה בערך מה
עושים במקרים כאלה. בצעדים חוששים היא יצאה מהשורה שלה והתקדמה
לעבר האיש מחוסר ההכרה.
"את רופאה?" שאל אותה אחדמהלוקח אחריות. "לא... עוד לא, אבל
אני לומדת מד"א" היא אמרה והאנשים פינו לה מקום. ואז היא
התחילה להרגיש את האנדרנלין מתחיל לזרום לו והתחילה לפעול. היא
עשתה את כל מה שצריך לעשות, כל מה שאמרו לה לעשות. להרים את
הראש, להזיז את הרגליים, והכל בתנועות חינניות, כאילו היא
יודעת ממש מה לעשות, כאילו היא נולדה לזה. אחרי זמן קצר כשהגיע
אמבולנס הרופאים היו מודהמים. "אם לא היינו יודעים היינו
אומרים שרופא מוסמך הכין את האיש הזה! עבודה יפה!" הם אמרו
לרוני שלא יכלה אלא להצניע את החיוך הגדול שהתגנב לה לפה. "את
לא צריכה להתבייש, אני בטוח שמחר את תהיי הגאווה של הקורס
מד"א!" הוסיף הרופא לפני שנכנס לאמבולנס.
אחרי שפינו את האיש הם המשיכו להקרין את הסרט, אבל רוני לא
יכלה להתרכז. היא רק חשבה על הקורס מחר, על איך היא תספר
למדריכה שלה מה היא עשתה והמדריכה שבדרך כלל הייתה רגזנית
ומכשפה תגיד לה עבודה יפה וכולם ימחאו לה כפיים. שהסרט נגמר
היא מהרה הבייתה, ישר ללכת לישון, שמחר יגיע כבר. מהר.
ואז מחר הגיע, והיא התקלחה והתלבשה והלכה חיש חש לקורס שלה. שם
כבר כולם ידעו מה היא עשתה, שמועות מתפשטות מהר.
אבל אז הפנטזיה התנפצה. במקום דברים טובים מהמדריכה היא התחילה
לחטוף ממנה צעקות, צעקות שאמרו שהיא לא הייתה מוסמכת לעשות את
זה ושאם היא הייתה טועה במשהו אז היא הייתה יכולה לגרום למותו
של האיש ובלה ובלה ובלה.
העיניים של רוני התמלאו בדמעות. סך הכל היא עשתה עבודה טובה,
היא צפתה לברכות, לא לצעקות. באמצע הצעקות רוני כבר לא יכלה
לסבול את זה יותר. היא הרימה את הרגליים שלה ורצה חזרה הבייתה.
כשאמא שלה שאלה אותה מה קרה היא אמרה שהיא יוצרת מהקורס, שהיא
לא יכולה לסבול את המדריכה שלה יותר.
אחרי כמה ימים הבחור שאיבד את ההכרה בבית הקולנוע התקשר אליה
והודה לה. הוא אמר שהרופאים אומרים שהיא הצילה את החיים שלו,
ושאין לו שום דרך להודות לה. בהתחלה הוא הציע כסף, אבל רוני
מייד סרבה. היא לא רצתה כסף, היא רק רצתה לעזור לאנשים.
אחרי כמה ימים חברה שלה גם מהקורס התקשרה ואמרה שפטרו את
המדריכה המכשפה אחרי שהיא הרביצה לאיזו חניכה. היא שאלה את
רוני אם יש סיכוי שהיא תחזור, אבל רוני אמרה שלא, שהספיק לה.
זה לא שהיא לא רצתה לחזור לקורס, היא מאוד רצתה, ברגע שהיא
עזרה לאיש בבית הקולנוע והרגישה את כל האנדרנלין והכל מתפרץ לה
בגוף היא ידעה שזה הייעוד שלה, פשוט ידעה. אבל לא, היא לא יכלה
לחזור לשם, היא הרגישה מושפלת מדי, היא לא תוכל להסתכל לאף אחד
שם בעיניים אחרי מה שקרה עם המדריכה, פשוט לא תוכל.
אחרי עשרים שנה רוני כבר נעשתה רופאה בבית חולים גדול במרכז
הארץ. כל יום היא הצילה עשרות חולים ממחלות שונות משונות. יום
אחד הגיעה לבית החולים המפקחת האיזורית, ורוני מייד זיהתה אותה
כמדריכה המכשפה מהקורס. לא נראה שהמדריכה זיהתה אותה לעומת
זאת. כשהמפקחת הסתכלה על רוני מבצעת ניתוח מסובך היא לא יכלה
למנוע את התלהבותה, אחר כך היא אמרה לה שהיא בחיים לא ראתה
מישהי או מישהו שמנתח כל כך טוב, כל כך מדוייק. רוני קבלה את
המחמאה בשתיקה. היא קצתה להחטיף למפקחת הזאת סטירה על מה שהיא
עשתה לה לפני כל כך הרבה שנים, אבל היא התאפקה. "תגידי, למה את
לא רופאה?" רוני שאלה את המפקחת.
העיניים של המפקחת גדלו פתאום. הפה שלה התכווץ והגוף שלה התחיל
לרעוד. "אני?" היא ענתה בקול חלש "אני.. סתם, איזה טעות שעשיתי
שהייתי צעירה."
"איזה טעות?" שאלה רוני כשהיא כבר ידעה את התשובה.
"ס..סתם.. הייתי מדריכה בקורס מד"א, והייתי אז צעירה ושאפתנית
שרותה רק לעלות ולעלות בתפקיד. נמאס לי כבר להדריך, ויום אחד
איזה חניכה עשתה טעות טיפשית ואני הרבצתי לה קצת.. והיא מייד
התלוננה, וכמובן שאני פוטרתי.. ודברים כאלה נשארים לכל החיים,
לא יכולתי להוריד את זה מהרקורד שלי, ולמרות שלא כתבו לי את זה
בשום מקום לא יכולתי מוסרית להמשיך ולהיות רופאה. הבנתי את
הטעות שלי, הבנתי שאני לא אוכל להיות רופאה אם אים לי סבלנות
אפילו להתייחס בסבלנות לילדים בקורס. אז התפטרתי. ואז אחרי כמה
שנים קבלתי את העבודה הזאת, מפקחת, ומאז אני כאן. כל יום רואה
את הרופאים והרופאות, את האנשים שמלאו את החלום שלי. ומתחרטת
על הרגע הזה בחיים שלי שהרס לי הכל."
רוני אמרה "אה" כזה ולא יכלה להסתיר את החיוך הקטן שלה. המפקחת
התחילה לבכות ורוני יצאה מהחדר. זאת הייתה הנקמה המתוקה של
רוני.