לילדה שאני אוהב קוראים ענת, והיא הילדה הכי שמחה בעולם. אני
חושב שבגלל זה אני אוהב אותה, בעצם, בגלל שהיא תמיד שמחה כל
כך, והיא תמיד מחייכת אלי כשהיא רואה אותי. היא מחייכת לכל
אחד. אני אוהב את החיוכים שלה, אבל אותה אני אוהב יותר.
הילדה הכי שמחה בעולם תמיד תהיה שם כשמישהו יהיה עצוב. היא
תחייך, ותצחיק, לפעמים אפילו תושיט יד מלטפת, ואף פעם, אף פעם,
לא תלך לפני שתראה על הפנים שלו חיוך. אני זוכר, כשבכיתי פעם
בגללה, בגלל שהילדה הכי שמחה בעולם אף פעם לא תהיה שלי. היא
הייתה שם, וחיבקה, וחייכה, ושאלה למה אני עצוב. רציתי להגיד לה
שזה בגללה, אבל לא אמרתי. היא לא המשיכה לשאול, רק נשארה איתי
עד שחייכתי, כי אי אפשר להסתכל עליה יותר מדי זמן בלי לחייך.
כולם אוהבים אותה, את הילדה הכי שמחה בעולם, כי כולם אוהבים
אנשים שמחים.
לפני כמה ימים ראיתי את הילדה הכי שמחה בעולם בוכה. זה היה ממש
במקרה, שראיתי אותה, ואני חושב שהיא קצת נבהלה כשהיא ראתה
אותי. אני רק עמדתי שם, לא מבין איך יכול להיות שהילדה הכי
שמחה בעולם בוכה. שאלתי אותה מה קרה, כמו שידעתי שהיא הייתה
שואלת אם הייתה במקומי, והיא רק אמרה שלפעמים זה קצת קשה להיות
הילדה הכי שמחה בעולם, ושלפעמים העולם הזה הוא קצת יותר מדי,
אפילו בשבילה. היא הסתכלה אלי במבט עצוב, ולא חייכה. רציתי
להגיד לה משהו נחמד, שיעודד אותה, אבל לא ידעתי מה, אז שתקתי.
אחרי כמה דקות היא ביקשה שלא אספר לאף אחד שראיתי אותה בוכה,
והלכה.
קיימתי את ההבטחה שלי. אף אחד חוץ ממני לא יודע, שגם הילדה הכי
שמחה בעולם בוכה לפעמים. אבל אני חושב, שמאז שראיתי את הילדה
הכי שמחה בעולם בוכה, אני אוהב אותה אפילו יותר.