פעם הוא היה מגיע מתי כשרק רציתי
אחר- כך הייתי צריכה לעצום את העיניים חזק כדי לקבל אותו
באמת.
יותר מאוחר הייתי צריכה גם חושך, חושך של הלילה.
ורק אז הוא היה מוכן לבוא בצורה אמיתית וישירה.

אני עדיין לא מבינה למה אני עד כדי כך תלויה בו.
למה אני צריכה לחכות שהוא יגיע כדי לחשוב על עצמי.

הייתה תקופה שהוא היה מגיע ומביא איתו את הבדידות ומתעקש
להישאר,
ואני כל-כך רציתי שילך...
והיום אני יושבת שעות ועושה הכל כדי שהוא יגיע...
שקט.
שקט טהור, ריק, בלי כלום.
ושעות של המתנה וצפייה רק בשביל כמה דקות של שקט.

את האמת, אני חושבת שרוב בני האדם בכלל לא מכירים
את הריח של השקט, את הטעם שלו,
את מה שמרגישים כשהוא בא,
ולמה מתגעגעים כשהוא הולך.
אבל מי שמכיר אותו באמת יודע בדיוק כמוני כמה הוא יקר
וחשוב...
ואני לא מבינה למה אבל ככל שהעולם הזה מתמלא באנשים שלא
מעריכים אותו וצריכים אותו,
הוא פשוט בורח למקום אחר - כי כאן כבר אין לו מקום יותר.

ואז הרבה יותר קשה להשיג אותו,
והוא כבר לא בא...