יש לי אח תאום דבר שמאוד מפריע לי בחיים.
כי יש לך מישהו שנראה כמוך וחושב כמוך, להתחרות בכל דבר.
זה כמו קפיטליזם עצמי.
אני לא יודע למה אבל הוא תמיד נבחר ראשון בכדורגל ואני הייתי
השוער.
ומיכל, הילדה הכי יפה בשכבה, הזמינה דווקא אותו לרקוד במסיבת
יום ההולדת שלה.
ואפילו יוסי, השכן שלנו, תמיד הזמין אותו לשחק בפיפא במחשב,
והוא היה חוזר עם סיפורים על גול של דל-פירו לחיבורים.
אמא שלי הייתה אומרת לו שיקח גם אותי לשחק.
והוא היה אומר שאין לי מה לעשות שם, וסתם יהיה אחד מיותר.
אולי זה מה שאני באמת - סתם אחד מיותר.
אולי יש בטבע רק מקום אחד לכל דבר ואני איזו טעות של אלוהים.
פעם בטבע כשמישהו היה חלש מדי הוא היה מת מרעב או נטרף, ולא
מעביר את הגנים החלשים שלו הלאה לדורות הבאים, וכך הגזע היה
משתבח,זאת אבולוציה.
אבל היום זה כבר לא קורה היום כל העיוורים והחרשים והפיסחים
מולידים ילדים ואפילו תאומים.

בטיול השנתי של כתה י"א לקחו אותנו לגליל וישנו בצימרים
מסריחים של איזה קיבוץ נידח.
בערב היה די.ג'י. ורקדנו גם עם ילדי הקיבוץ.
אחרי חצי שעה אח שלי היה כבר במרכז מעגל הרוקדים וכולם הריעו
לו וצעקו.
זה היה בשבילי יותר מידי, יצאתי החוצה לשאוף אוויר.
בחוץ היה קר וחשוך.
בעיר אתה לא שם לב כמה הלילה חשוך, בגלל כל האורות מהבתים.
התישבתי על אבן גדולה ולבנה והסתכלתי על הנוף.
ההר הירוק סבוך העצים מסתכל על הים בגעגוע רחוק, כאילו זוכר
ימים קדומים שהיו צמודים אחד לשני.
ואז היא התישבה לצידי.
קראו לה רעות, והיא גרה בקיבוץ כל חייה.
וגם היא חשבה שהמסיבה על הפנים.
אני לא זוכר על מה דיברנו, וזה באמת לא חשוב.
אבל היה איזה רגע ששנינו הסתכלנו אחד לשני בעיניים.
היא הייתה כל כך יפה.
השיער השחור שלה הזכיר לי עדר כבשים רועש יורד בשעטה אל עבר
הצוואר שלה, החזה שלה.
היא שאלה אותי אם אני רוצה לבוא לבית של אחותה הגדולה שנסעה
אתמול לת"א והשאירה בית ריק, אני הסכמתי.
כשחזרנו קולות הבאסים נעלמו והוחלפו במערבולת קולות של ילדים
היוצאים מהאולם.
באותו רגע חשבתי שאולי תוצאת התחרות עוד לא הוכרעה והרגשתי שגם
אני יכול להבקיע גול עם דל-פירו, ואפילו לחיבורים.