שנינו עומדים על קו הזינוק, כל אחד מאיתנו בעמדה שלו, כמה
מטרים מפרידים ביננו. אני מעיפה מבט אל המסלול הארוך שלפנינו,
ומבט אלייך. מבטינו נפגשים. אתה מחייך אליי, קורץ, זורק לעברי
"בהצלחה". אני מודה לך בחיוך צבוע, ומיישרת את מבטי בחזרה אל
המסלול. חושבת לעצמי שאתה נראה די בטוח בעצמך, כאילו חושב שזו
תהייה זכייה קלה. אני משתדלת להרגיע את עצמי, אומרת לעצמי שאתה
בטח תמיד ככה, בטוח בעצמך ואין לזה שום קשר אליי. אני יודעת מה
אני שווה, אני יכולה לנצח.

שריקת הפתיחה נשמעת, ושנינו מזנקים קדימה, אל עבר אותה נקודה
נכספת באופק שרק אחד מאיתנו יגיע אליה ראשון. זאת תהיה אני,
אני חושבת לעצמי. אני אנצח. אתה מפנה את מבטך אליי, ונדמה לי
כי אתה לוחש "לא, זה יהיה אני". פתאום אני נופלת. לא יודעת ממה
או איך, רגליי מסתבכות זו בזו ואני נופלת על האדמה הקשה
שמתחתי. כאב חד מפלח את רגלי. אסור לוותר. אסור להפסיד. אני
חייבת לקום. אני מכריחה את עצמי לקום, ומהר מאוד ממשיכה לרוץ
בעקבותייך, מתעלמת מהכאב ברגלי. השגת אותי. בזמן שאני השתטחתי
על האדמה, אתה המשכת לרוץ. הפרצוף שלי מאדים מכעס, או אולי
מבושה. אני לא אתן לך לנצח. אתה טועה אם אתה חושב אחרת. אני
משתמשת בכעס שלי, או אולי בבושה, כדי לתפוס תנופה ולהתקדם מהר
יותר. מהר יותר. מהר יותר. כמעט הגעתי עד אלייך. אתה מעיף
מבט אחורה, נראה מופתע לראות אותי כל כך קרובה. בטח חשבת שאני
עדיין מאחורה, שוכבת על האדמה ומתפלשת בבוץ של מפסידנים. אני
מחייכת אלייך, קורצת. אתה מחזיר את מבטך אל אותה נקודה באופק,
וגם אני.

אנחנו ממשיכים לרוץ ככה, מבלי להסתכל אחת על השני, במשך זמן
שנראה לי כארוך מאוד. אני מתאמצת לשמור על קצב נשימות קבוע.
משתדלת להתרכז רק בלרוץ ולנשום, לנשום ולרוץ. הנופים בצידי
המסלול מתחלפים, עוברים על פנינו. נופים כפריים של דשאים
ירוקים, פרחים ועצים. חיות ואנשים קטנים. טרקטור קטן שחורש שדה
ליד בית קטן. נופים עירוניים של בניינים וגורדי שחקים, מכוניות
וכבישים, ואנשים קטנים בחליפות שממהרים לשום מקום. ולפעמים
נופים של כלום. סתם אדמה ושמיים, חול וסלעים. ואנחנו רצים.
כשאתה מגביר את הקצב, גם אני מגבירה. כשאתה מאט, אני מרשה
לעצמי להאט קצת גם. אתה קובע את הקצב, ואני רק ממשיכה לרוץ.
לרוץ ולנשום, לנשום ולרוץ.

אני מסתכלת על הנקודה באופק, שמשום מה לא נראית לי קרובה יותר
ממה שנראתה בהתחלה, ועלייך שעדיין משיג אותי רק בקצת. נמאס לי
לרוץ. אני מתחילה להרגיש עייפות. לא, אסור להיות עייפה. אני
יכולה לעשות את זה. עכשיו זה רק עניין של להחזיק מעמד, ואני
אצליח. רק להחזיק מעמד. אבל אולי, אולי אם אני אעצור רק לקצת,
רק לרגע לנוח... כאילו אתה קורא את מחשבותיי, אתה מגביר את
הקצב, רץ ומשיג אותי. ואני שואלת את עצמי, מאיפה לעזאזאל הבאת
את הכוחות האלה עכשיו. אני לא יכולה יותר. השרירים שלי
מתחילים לשרוף, והריאות מתחילות לכאוב. אבל לא, אסור לי לתת
לך לנצח.

ואז עולה לי רעיון מטורף לראש, פשוט לתפוס בך ולהחזיק חזק, ואז
אולי תמשוך אותי קדימה, קדימה אחרייך אל הנקודה הזאת באופק,
בסוף. לא, אני אצליח לבד. אסור לבקש עזרה. אסור כי... רגע,
למה אסור? אני שואלת את עצמי. אין כאן חוקים ואפילו אין באמת
שופט. אפילו לא קהל. רק אני ואתה. בלי חוקים, רק המסלול
והנקודה המנצנצת באופק. אני משתמשת בשארית כוחותיי כדי לרוץ
קדימה, להתקדם, אבל הפעם אלייך. אני נועצת את מבטי בגבך. אם
הייתי יכולה, הייתי קוראת לך, אבל קשה לי לצעוק כשאני בקושי
מצליחה לנשום. תסתכל עליי. תסתכל. רק לרגע, אני צריכה אותך,
בבקשה תסתובב. אתה מסובב את ראשך אליי, ואני מושיטה את ידי
אלייך. הבעת תחינה מיואשת על פניי. בבקשה, תעזור לי. בבקשה.
אתה מסתכל עליי, מבולבל לרגע, ואז מחייך. בבקשה. הנקודה
באופק נראית כל כך קרובה עכשיו. רק עוד קצת... אבל אני כבר לא
יכולה. וכבר לא איכפת לי לא לנצח, פשוט לא רוצה שתנצח אותי. לא
רוצה להפסיד עוד פעם. "בבקשה" אני לוחשת. ידי עדיין מחפשת את
ידך, מנסה לתפוס בך. אבל אתה, חיוך עדיין על פנייך, מסובב ראשך
חזרה וממשיך לרוץ. ופתאום נראה לי כאילו שאתה בכלל בורח ממני,
ולא רק רץ כדי להגיע אל קו הסיום.

אתה רץ, ואני מנסה לרוץ אחרייך. הפער ביננו הולך וגובר, הולך
וגובר עד שאתה מגיע אל קו הסיום, עובר אותו, מנצח. הקהל שלא
נמצא שם מריע לך, והשופט שלא קיים מכריז על נצחונך. אתה קופץ
מאושר, מניף ידייך למעלה לעומת אותו קהל שכלל לא שם. ניצחת.
ידעת שזה יקרה וזה קרה. ניצחת אותי. אתה גאה, מבסוט, מאושר.
ואני, כבר עייפה מדי מכל הריצה מכדי להרגיש מושפלת או מאוכזבת,
או להרגיש משהו בכלל. פשוט עייפה, והשרירים שלי עדיין שורפים,
והריאות כואבות.

אתה מסתכל עליי, מבין לפתע שהפרס שלך בכל זה הוא אני. הנצחון
הגדול שלך, שכל כך התאמצת בשבילו, הוא אני. אתה מסתכל עליי,
בוחן אותי מכף רגל ועד ראש. ואני עומדת שם, מתנשפת ומזיעה,
עדיין מנסה להסדיר את נשימותיי. אני מסתכלת עלייך בחזרה, מנסה
לחייך, ומחכה שתחזיר לי חיוך ותקח אותי הבייתה כדי לשים אותי
על מדף אחד עם שאר הנצחונות שלך. אבל הבעת הנצחון על פנייך
מתחלפת בהבעת אכזבה. אתה עושה תנועה של ביטול בידך לעברי,
ממלמל משהו בקשר לזה שאתה לא אוהב מפסידניות והולך.

אני נשארת לבד על המסלול. נופלת על ברכיי. הפסדתי שוב, פעם
שנייה. כמה שאני לא מנסה, אני תמיד מפסידה. ואתה הרי לא אוהב
מפסידניות. אף אחד לא אוהב מפסידניות. גם אני לא. אני אוהבת
מנצחים, כמוך. רק שאז אני מבינה שבעצם בכלל לא ניצחת. פשוט אני
הפסדתי, ובכלל לא לך, אלא לעצמי.