-1-
בהתחלה זה לא היה חמור,היו לאבא כאבים,והוא היחיד שחשש ששמא זה
סרטן,הרופאים אמרו שאין זה נורא,עד שכדור הקרח הקטן החל להדרדר
במדרון וניהיה לענק.
אבא בבית-חולים,אחותי דניאלה ראתה על המיטה מסמך עליו כתוב למי
יירש את רכושו,ופחד עז בער בתוכה,"אבא,ראיתי על המיטה מסמך
ירושה,מה זה?" שאלה בדאגה,ואבא שאז עוד לא ידע מה יהיה
סופו,אמר בקול מעודד ובטוח,"אל תידאגי,חמודה,אני רק רוצה להיות
בטוח",דניאלה החלה לפרוץ בבכי,"אוי,איזה טיפש אני,הייתי צריך
להסתיר זאת,רק רציתי להיות בטוח" אמר,והוריד מסביבתו כל חשש
שזה יהיה הסוף.
הוא ניראה כל כך בריא וחזק,התקופה הזו הייתה רק התקופה בו החל
הסרטן להתפשט בתוך ביטנו.
היינו שעה,לכל היותר בבית-חולים,שיעמם לי שם,רציתי ללכת
כבר,"נישאר עוד קצת",אמרה אמא.
בשהותי בבית חולים הסתובבתי קצת בין החדרים,ראיתי אנשים שוכבים
במיטות בית-החולים עם מישפחותיהם,אחיות הסתובבו הלוך
ושוב,אנשים ישבו בחוץ,
עד שלבסוף הלכנו הביתה,והשארנו את אמו של אבי,סבתי,עם אבא שלי
                                        -2-
לאחר מספר ימים אבא שוחרר הביתה,שוב הכאבים העזים בבטן חזרו
אליו,הוא שכב במיטה כל היום ללא כל מעש כמעט,הוא היה עצבני
וקודר ומעט מפוחד,ביטנו הלכה ותפחה מיום ליום,מהגידולים והמים
שהציפו אותה.
האווירה בבית הייתה מדכאת,שחורה,"אמא,האווירה פה חרא,לא נעים
לי להיות פה"אמרתי לאמי,"את צודקת,נכון! אז צאי מהבית כמו כל
הילדים,באמת קשה ולא נעים פה,אז צאי קצת!"אמרה לי בטון תקיף.
יום אחד,לאחר שחזרתי מבית-ספר,כרגיל,מצאתי את אבי במיטה,הוא
היה מדוכא ועצוב,ואמא לא הייתה בבית,היא הלכה להביא את דניאלה
מבית-ספר. "תחזיקי לי את היד עד שאמא תבוא",אמר לי בעצב ויגון
מר,
אבא ייבב ובכה,הוא פחד מהגורל ומה הלא נודע. ואני החזקתי את
ידו,ורחמים פרצו אט אט מליבי.
                                     -3-
זו הפעם האחרונה בה ראיתי את אבא,זה היה יום שני,הייתי אז בכתה
ט',הלכתי לבי"ס כמו כל יום רגיל,אבא ישב על הכורסא כואב
ומדופרס,פניו היו נפולות,הוא היה מודאג.
חזרתי מבי"ס,ואף אחד לא היה בבית,חיכיתי עד שמישהו יחזור,
אמא הייתה הראשונה שחזרה,והביאה בפניי את הבשורה כי אבא שוב
חזר לבית-חולים בעקבות הכאבים האיומים מהם סבל.
                              -4-
עברו חודשים רבים,ואבא עדיין היה בבית-חולים,כולם,חוץ
מאבא,ידעו שסיכויו לשרוד קלושים,לא רצו ליידע אותו,כי הרופאים
אמרו שמרבית הסיכויים כי תיטרף עליו דעתו,והוא ייסבול אף יותר
מעכשיו.
את מרבית זמנה בילתה אמא בבית-חולים בשמיעת תלונותיו של אבי,
בני המשפחה התחלפו בינהם במשמרות,כל אחד היה עם אבי זמן
מה,וידע את העומד לבוא.
"אמא,אני יכולה לבקר את אבא בבית-חולים?" שאלתי,
"הוא לא רוצה שתיראו אותו ככה,זה ישפיל אותו,הוא נותן למעט
מאוד אנשים לבוא,אפילו לאילן,שהוא חבר שלו הוא לא נתן
להיכנס,הוא רוצה שלך ולדניאלה יהיו זיכרונות טובים ממנו,הוא לא
רוצה שתזכרו אותו ככה" אמרה לי אמא.
נאלצתי לוותר על הביקור,זה לא היה כל כך חשוב לי,למרות שבמחשבה
לאחור,אני לפעמים מצטערת שלא הייתה לי הזדמנות להיפרד.
                                    -5-
היום בו אבא ניפטר.
חזרתי מבית-ספר,בדרך הביתה אמא ראתה אותי במקרה במכונית,כשהיא
הייתה בדרך להביא את דניאלה מבי"ס,היא קראה לי למכונית,ואני
בליבי ניחשתי שמותו הגיעה...
"אבא מת" הודיעה לי אמא בסבר פנים קודר,"הכל בסדר?"שאלה
"כן"השבתי,"נו,תמשיכי לנסוע" ביקשתי.
נסענו להביא את דניאלה מבי"ס,כשניכנסה דניאלה למכונית,הודיעה
לה אמא גם כן את הבשורה המרה,דניאלה הכתה על שיכמה של אמא
ופרצה בבכי קל,ושתקה.
חזרנו הביתה,שם חיכו לנו:דודתי,אמה של אמי (סבתי) וסבי הצטרף
מאוחר יותר.
ניסיתי לבכות,אבל לא הצלחתי,אולי בגלל חוסר התקשורת והיחסים
שהיו לרוב קרים ששררו ביני לבין אבא. ניסיתי לבכות שוב,והפעם
הצלחתי,אבל רק קצת.
אחותי התעקשה לא לספר על מותו של אבי לאף אחד,"אמא,אל תספרי
שאבא מת לאף אחד" ציוותה דניאלה בטון תוקפני,"חייבים לספר,זה
בושה שלא ידעו מזה" התערבה דודתי, "תפסיקי כבר זיוה! תעזבי
אותה!"ציוותה עלייה אמי
                                    -6-
יום אחרי,ההלוויה,רבים מבני המשפחה ומחבריו של אבי הגיעו.
איילת,מחנכת כיתתי,הגיעה עם זר ענק עגול שהיה מונח בידה של
לילך,מחנכת כיתתי משנה שעברה,"מי קנה את הזר?"שאלתי את איילת,
"הגימנסיה" השיבה לי בגימגום,גם מורן,ילדה מכיתתי,ושירה,בת של
חבריהם של הוריי וילדה משכבתי הגיעו לאות נחמה בשבילי.
התישבתי על הספסל בבית העלמין,ולידיי התיישבה בת-דודתי
מירי,היא שילבה את זרועה בזרועי,כולה הייתה עצובה ומיופחת,ניתן
היה לראות שהייתה צריכה חיבוק ונחמה,לה ולאבא היה קשר טוב,כאשר
הייתה ילדה (כיום היא בת 28),
"סיפרת את זה לילדים שלך?"שאלתי את מירי
"לא,קודם אני צריכה להתגבר על זה,ואחר כך אני אספר להם" ענתה
לי מירי בקול מתאבל.
ישבנו יחד שלובות ידיים,ולפתע אמרה לי מירי,"עדי,את לא יכולה
לשמור הכל בלב,תבכי"
אבל אני לא יכולתי לבכות,לא הצלחתי...
                                     -7-
ההלוויה החלה,כולם התאספו סביב גופתו המכוסה תריכים של
אבי,והקשיבו להספד שהכין עבורו גיא,בן-דודי,
אני ומירי שלובות ידיים מחובקות,ומירי החלה לבכות בכי חסר
מעצורים,ואפילו אני הצלחתי לבכות זמן מה,
"הנה אבא,עדי"אמרה לי מירי ביגון בלתי ניסתר לעיין
"לא,לא נכון"השבתי בקול בכי כואב ומזועזע,הרגשתי באותו רגע שזה
לא הגיוני שדווקא אבא שלי ניפטר,
לאחר ההספד החלו כולם לנוע לעבר מקום קבורתו של אבא,ואני ומירי
הולכות יחד ובוכות עם הגשם בשמיים שהכה על הארץ,
"אפילו השמיים בוכים" מילמלה מירי.
הגענו למקום קבורתו,ביקשתי מאמא שתשים מכתב שכתבתי לאבא שרק
אני יודעת מה הם מילותיו,בתוך קיברו,יחד עמו.
כאשר הורדה גופתו של אבא אל תוך הקבר העמוק,לא הסתכלתי,זה היה
יותר מידיי בשבילי,מירי כיסתה את עיניי בידיה.
גופתו של אבי ניכנסה לשם לתוך...ועלייה הושמו לבנים,שעליהם
הושם המכתב,ממני לאבא...