איבדתי אמונה בתמימות. איבדתי אמונה בתמימות של אנשים. זה קרה
במהירות וזה כאב. הייתי רגיל להאמין למה שאומרים לי, הייתי
תמים עד שיום אחד זה התנפץ לי בפנים.
הכל התחיל ברגש הזה שאנשים נוטים להעניק לו תחושת שלמות, תחושת
עילאיות הנפש. רגש שהשם שלו הרבה יותר טוב ממה שהוא באמת. הוא
נשמע טוב אבל הוא מרגיש חרא ברוב הזמן. אנשים ברחוב קוראים לו
אהבה.
בשנת הביניים בין האהבה הראשונה והמאכזבת לאהבה השנייה רציתי
להאמין שבפעם השניה שזה יקרה זה יהיה טוב, שזה יהיה מושלם, זה
יהיה הרבה יותר טוב מהפעם הראשונה, זאת תהיה אהבה עם כל מה
שהמילה הזו אומרת לכל אדם ברחוב. ככה האמנתי.
בהתחלה זה נראה ככה, הכל היה מושלם וורוד ומאוהב עד השמיים רק
לפעמים בלילה בלילה היא הייתה נפגשת עם כל מיני אנשים ובבוקר
בבוקר היא הייתה אומרת לי שחס וחלילה והם רק ידידים, הם רק
דיברו, ושהיא לא יודעת מה אני רוצה ממנה. צודקת. ככה חשבתי
בתקופת התמימות ההיא. למה שאני לא יאמין לה? אם היא אומרת אז
היא בטח לא משקרת לי. תמים כזה, כמו ילד בן 4 שמסתחרר מהגלים
בים.
היא ילדה טובה, היא לא עושה שטויות, והכי חשוב היא אומרת לי את
האמת, היא כנה איתי והיא יודעת שאני מעריך את זה.
היא תמימה ואני עוד יותר תמים ממנה וטוב לי להיות איתה ולחשב
את הימים עד שהיא תיפול בפח שלי.
תמימות אין קץ הציפה את העולם הורוד שלי, את התקוות לאהבה שניה
שמתפתחת אולי, הדברים הטובים שמסביב.
תמימות שהיא ללא ספק בלון כחול גדול שנופח למימדים אינסופיים.
אך בלון סופו להתפוצץ.
זה קרה. יום אחד הבלון התפוצץ השקרים יצאו מתחת לשמיכה וצל
גדול ושחור ירד על העולם הורוד שבניתי בתוכי. שקרים שכל אחד
כמו סכין בגב חדרו מצד אחד לצד שני והשאירו חור. חור שדרכו
נזלה כל האמונה שלי בתמימות. לא נשארה טיפה. הכל זלג דרך החור
ודרך הדמעות שפרצו בלי שליטה ליד חלונות אדומים ושמיים כחולים
של אירופה.
אבדה לי האמונה בתמימות. זה הכל בגללה. ריקושטים של חוסר אמונה
מלווים אותי חודשים ארוכים אחרי אותו פיצוץ של הבלון הכחול, זה
שקניתי ממוכרת בלונים יפהפיה שמכרה לי ביחד איתו ערימת שקרים
בקופסאת גפרורים. כוויות שלא יתרפאו צצות לי ברגעים שונים של
החיים, ומעיקות עליי.
לאבד אמון בתמימות זה כואב וזה משפיע וזה משנה את הבן אדם
לחיים וזה מפוצץ לו בלון שהוא תמיד רצה שאבא ואמא יקנו לו.
בלון שמסמל עולם שהוא כמעט מושלם, עולם של תמימות ואמונה
באחרים, באהובים.
קשה לי להאמין לאנשים וקשה לי להאמין באפלטוניות, אבל זה רק
אני, הילד שנשאר עם החתיכות הקטנות של הגומי הכחול שהיה פעם
בלון.
אל תעלבו אם אני לא יאמין לכם, או אולי אחשוד בכם קצת לרגע או
שניים, כי הכל זה ריקושטים בלתי נגמרים של אותה חוויה בלתי
נסבלת.
אבל עכשיו תדעו, כשיהיה לכם ילד והוא יבקש בלון, תקנו לו.
תשתדלו שהוא יהיה כחול, אבל תשמרו, תשמרו על הבלון שלא יתפוצץ
לילד בפנים, או לפחות תזהירו אותו שלא כל העולם הוא בלון כחול
ותמימות היא דבר נבזי.
תקנו לילד שלכם בלון כחול אבל שידע שתמימות היא מסוכנת, שהיא
יכולה לפצוע, להתפוצץ. כי הבלון שלי כבר התפוצץ.
אל תפוצצו בלונים כחולים.