זקני השבט נהגו לומר שרק האויבים יצליחו לאחד את העם. בימים
ההם גם זה לא היה נכון, ואפילו להפך, סביב השכנים שבתוכנו
התפלגנו עוד יותר, התווכחנו, הגענו לקצה המנהרה הנוטפת אימה,
זאת המובילה למלחמת אחים.
אך באותם הימים העם התאחד סביב היעלמותו של הילד ממרכז הארץ.
רבבות התגייסו לחפש אותו, הצבא נידב חיילים והמשטרה שלחה
שוטרים, אזרחים מודאגים עזבו את עבודתם וסייעו במלאכה הקשה כל
כך. התברר לאחר כמה ימים שהילד נרצח בידי איש שנתפס והודה על
מעשהו. אוהב-ציון רצה לגנוב מכונית, למכור אותה ולשכוח לתמיד
שהוא חייב גמילה. התכניות שלו השתבשו כשמצא במנוסתו את הילד
במושב האחורי של הרכב וזה בכה. "הילד בכה וביקשתי ממנו להפסיק.
הוא לא הפסיק ולא הייתה לי ברירה, כאב לי הראש. חתכתי אותו
וזרקתי את הגופה איפשהו, לא זוכר" - הודה אוהב-ציון בפני
חוקריו כמי שמספר עלילה מהטלוויזיה וחייך למצלמות שהסריטו
אותו.
המשפחה השבורה רק רצתה להביא את הילד למנוחת עולמים, אך הגופה
לא נמצאה. שבועיים שלמים חיפשו אותו וכשהחיפושים לא הועילו
וכשהרשויות הרימו ידיים, הייאוש פתח את סכר האמונה. בהוראת
מקובל אחד מעיר הקודש, ההורים הקיפו את תחנת המשטרה בה היה
עצור הפושע, כמעשה יהושוע בן נון, בכדי להפיל את חומות שתיקתו
כחומות יריחו. הם קיבלו קמיעות שונות, שפכו על ראשיהם שמנים,
שינו בעצת רב אחר את שמם, בדקו והחליפו את המזוזה בפתח ביתם
והחלו משתמשים במילים חדשות בשיחתם עם הבריות שחבריהם לא הכירו
כברוך השם, יתברך שמו, בעזרת השם ועוד. דבר לא הועיל, לא היה
שום רמז והמדינה געשה. הכל היו חלק מהמשפחה האבלה, העיתונות
והטלוויזיה נתנו לאומה סיבה לחיות באותם הימים, אסונות תמיד
מבורכים כדי לאחד עם נבחר.

ואני, מה אני הייתי עד אז? עוד אחד מני רבים, אחד שהיה שרוי
בחיים סיזיפיים, עובד הרבה בעבודה שלא ממש אהבתי אך ללא היכולת
להתפטר ולחפש כיוון טוב יותר כי חבלי המשכנתא, המינוס בבנק
וההתחייבויות התהדקו סביב צווארי. הייתי עוד אחד ששילם מס
ההכנסה וביטוח לאומי והרגיש שדופקים אותו. עוד אחד שעשה
מילואים כשקראו לו כי המולדת הייתה מעל הכל. עוד אידיוט השייך
לקבוצה שהלכה ונעלמה מהנוף הישראלי.
באיזה יום ראשון נסעתי למלא את חובתי לצבא ונתקעתי בפקק תנועה
ארוך ומייגע. חשבתי שלבטח הייתה תאונת דרכים והנהגים רצו להיות
חלק ממסיבת הדם התורנית. לפני צאתי שתיתי קפה כמו כל בוקר וכמו
שראשי התמלא תסכולים רבים בהמתנה שמשהו יזוז בכביש, שלפוחית
השתן שלי התמלאה אף היא. החלטתי לעצור בצד הדרך. נהגים רבים
צפרו לי, כמנהג הישראלי הצוחק על מי שאינו מסוגל להתאפק ויורד
לשוליים. נכנסתי לאחד מהפרדסים, סמוך לבסיס צריפין. שם הורדתי
את מכנסיי והטלתי את מימיי. עוד אני חש את תחושת ההקלה בתוך
גופי, ועיניי ראו משהו שמוחי מאן להבין שניות ארוכות.
המשטרה הגיעה תוך דקות ספורות. התקשורת גם. המצלמות התמקדו בי
ובמשפחה של הקורבן שהודתה לי ארוכות וחיבקה את גופי הנבוך. שמי
התפרסם בכל העיתונים למחרת היום. רק לחוקרי המשטרה סיפרתי
שהייתי חייב לעצור ולהשתין וכך, במקרה, מצאתי את גופת הילד.
אינני יודע כיצד הידיעה הזאת יצאה אל התקשורת. מכל העיתונים
הגדולים רצו לעשות עליי כתבת תחקיר. עיתון אחד שילם לי יותר
ונתתי לו בלעדיות. הכתבת שאלה אותי האם זאת הייתה הפעם הראשונה
שגיליתי משהו נסתר. הייתי מאוד משועשע מהתחקיר ומהבלון  שניפחו
סביבי וממני, בסך הכל היה זה צירוף מקרים שבאותו בוקר היה פקק,
הייתי חייב להשתין והרוצח זרק את גופתו של הילד האומלל בדיוק
באותו מקום בו אני עצרתי. עניתי בכל הציניות שיכולתי לגייס כי
היו הרבה מקרים בעבר ובהם כשהטלתי את מימיי, ראיתי דברים
שהתגלו לי. הכתבת דרשה דוגמאות. המצאתי שפעם מצאתי טבעת יקרת
ערך שאבדה לאמי תוך שהייתי מול האסלה, סיפרתי שבהזדמנות אחרת
ראיתי בעיני רוחי את מפתחות המכונית מסתתרות מתחת לשטיח, בדיוק
כששחררתי לחץ תוך שלפוחי. הכתבת התעקשה וביקשה דוגמאות רציניות
יותר, דרשה שלא אסתפק בפשט אלא אדהר במהירות לסוד, כמאמינה
שכתבתה תשגר אותה לפרסום שכה השתוקקה לו ותוציא אותה מהמדבר
הצחיח של האנונימיות . ראיתי שאני מאכזב אותה ומעולם לא אהבתי
לאכזב את הבריות, ואז סיפרתי שבשנת שמונים ואחד ועוד אני משתין
באוניברסיטה, ניבאתי את מלחמת לבנון. סיפרתי לה שראיתי את
תחילת האינתיפאדה פעם כשעשיתי מילואים בעזה בשנת שמונים ושבע
ונכנסתי לבית של ערבי להשתין. עוד אמרתי שביום שהתפרסמו מסקנות
ועדת "כהאן" לחקירת הטבח בסברה ושתילה, אני הטלתי את מימיי חמש
פעמים וכל פעם מחדש ראיתי את אריק שרון הופך להיות ראש ממשלה.
עוד כשכולם היו בטוחים שהקריירה הפוליטית שלו מחוסלת לעד? -
שאלה - כן, בעזרת השתן אז ידעתי שהאדם יקום מהחורבות ויגיע
לפסגה - עניתי בצניעות. מבלי לדעת מדוע, אמרתי פסוק שעוד זכרתי
מימי התיכון, משיעורי התנ"ך ואמרתי לכתבת "וזרקתי  עליכם  מים
טהורים וטוהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלליכם אטהר אתכם". היא לא
הבינה אך כתבה את המילים, ככותבת נבואה שעתידה להתגשם.
נפרדתי מהכתבת החרוצה וחשבתי איזה חוב אכסה עם תשלום הבלעדיות.
הכתבה התפרסמה תחת הכותרת "מימיי הנביא" והיו בה תמונות שלי
ותבליטים לגבי הנבואות שהמצאתי בראיון.
אשתי לשעבר התקשרה ראשונה, למחרת היום. איך לא סיפרת לי? -
שאלה - עשר שנים חיינו ביחד ולא ידעתי - אמרה. ניסיתי להסביר
שכל מה שכתוב בכתבה היו שטויות, חוץ מעצם העובדה שבמקרה מצאתי
את גופתו של הילד המסכן. אל תצטנע - התריסה. חשבתי שהיא איבדה
איזה איזון נפשי שלא הייתי בטוח אם היה לה אי פעם. עוד לפני
שניתקתי את השיחה, הזמינה אותי להשתין בביתה - אולי תוכל לנבא
לי מה צופן לי העתיד - תהתה.
השיחה השנייה הייתה מחבר עתיק, מאנשי השיווק שמסוגלים לשכנע כל
אחד לקנות כל דבר ועם תחושה שזו הקנייה הטובה בחייו. פיטרו
אותי מהעבודה - אמר אז - אני רוצה לשווק אותך, אין לך מושג
איזה פוטנציאל יש לסיפור שלך. העם שלנו זקוק למתווך בינו לבין
האלוהים, לאיש פשוט שיזכיר את נביאנו, מישהו שיתן להם סיבה
להמשיך לחיות ולא להתייאש. חשבתי שגם הוא השתגע, אך כשהציע לי
לשלם עבור כל ההוצאות וליהנות משבעים אחוז מהרווחים
הפוטנציאליים, הסכמתי. למחרת פתחנו חברה בשם כותרת הכתבה,
"מימיי הנביא בע"מ ".

אף פעם לא הייתי נואם טוב והייתי אומר שדיבורי מעולם לא היה
רהוט, על כן חברי, שותפי ואיש השיווק שלי יעץ לי לשתוק. אז איך
אני אפזר את הנבואות שלי? - שאלתי. הרי אתה לא מנבא כלום ואם
תדבר, כל בר שכל יעלה על התרמית הגדולה שלנו ואז לא רק החברה
שלנו תפשוט רגל אלא נהיה צפויים למשפטים רבים ואולי למאסר -
ענה אז חברי בשקט אך בבטחה. אז לא אדבר בכלל? - שאלתי נחרד. לא
תדבר בעת הנבואה, אחר כך תדבר כל מה שתרצה - ענה ומייד הסכמתי
כי נהגתי להסכים עם אנשי שיווק ועוד עם אנשים סמכותיים כמוהו.
גידלתי זקנקן וחבשתי כובע מאיזה טיול בבוליביה שהספקתי לשכוח.
מחד המראה היה אמור לספק את הדתיים ואנשי האמונה כאיש ירא
שמיים אך מאידך, אותו המראה היה אמור לתת חזות של איש פתוח
לחילוניים, כזה השייך לברנז'ה, כזה שיוצא לטיולים ונמשך
למיסטיקה. הערבים גם יכלו לראות בי איש מאמין, או כמו שאמר
חברי, אין לפסול שום אוכלוסייה בעת פתיחת עסק, כולם כשרים
כשמדובר בכסף. לבשתי לבן והמתנתי ללקוחות שהחלו לבוא, בהתחלה
טיפין טיפין, ולאחר מכן וכשהשמועה התפשטה, בהמונם. אז התהווה
הגל הגדול, כזה ששטף את עצם קיומי ושינה את ייעודי מעל פני
האדמה.
העם הנבחר רצה תשובות, ואני הופעתי בדיוק בזמן. ההמון היה עייף
ממלחמות, מהאבטלה, מחרפת הרעב, מהפיגועים, מהשחיתויות,
מהפוליטיקה המלוכלכת, מההבטחות ללא כיסוי, מהניצול התמידי,
מהרטוריקה שלא הביאה לדבר, מהשגרה השוחקת כל כך.

מעולם לא עצרתי בחיי וחשבתי על תחושת האמונה המהולה בתקווה,
אותה תחושה שמחזיקה את האדם בחיים. פחות מזה חשבתי על העוצמה
האדירה שבדמות סמכותית שמאמינים בה והיא מקרינה את אותה תקווה.
ובייחוד, מעולם לא חשבתי שפחד קיומי יכול לנהל לאדם את החיים
לדורי דורות. מאז הימים הקדמונים, האדם כמהה למישהו חזק ממנו
שיגן עליו. בן האדם הנו ייצור חלש הזקוק לתמיכה, למשהו שינהיג
אותו, שירגיע אותו, כמו תינוק שחייב את ליטופי הוריו כדי
להמשיך ולנסות ללכת לבד אחרי שנפל וקם פעם אחר פעם.
הייתי אדם הגון כל חיי ולא ידעתי שקר מהו. ההזדמנות שניתנה לי
לא יכלה להיות מקרה, מאי שם בשמיים שלחו אותי למצוא את גופת
הילד ולהמשיך לסייע לזולת במסע אל חיים יותר טובים. השתכנעתי
שבשתן שלי היה מן הנבואה, ההתגלות, ההארה. אחרי זמן מה הבנתי
שאולי עניין השתן היה רק אמצעי שיווק ולא היה בו ממש, אך ככל
שבאו והלכו הימים השתכנעתי שהיה בי כוח, הייתה אמונה גדולה
שיכולתי להעביר לאנשים הנזקקים. משהו בתוכי התפרץ החוצה מאז
המקרה של הילד שאפשר לי להביא שינוי, לתרגם ייאוש בתקווה, דמעה
בחיוך, רצון תיאורטי בממשות.  
באו מכל קצות הארץ לחפש אבדות, רמזים לאנשים יקרים שנשכחו
בסכסוכים ישנים, חלקי מידע על ידיד או חברה לשעבר, מילת עידוד
ושביב תקווה. השיטה הייתה פשוטה מאוד, הלקוחות התבקשו להביא
עמם משקה, אותו הייתי שותה וממתין בשקט, כשהם ישובים סביבי.
ברגע מסוים הייתי קם, ניגש לשירותים, סוגר אחריי את הדלת ולאחר
מכן חוזר אליהם. הם ידעו לא לשאול שאלות, לא לצפות לתשובות, על
פי הוראותיו המדוקדקות של שותפי שהדריך אותם לפני כניסתם לחדר
שלי. כולם הסתפקו במבט, בחיבוק חם, בליטוף אבהי. כל אחד הבין
מה שרצה להבין וכל אחד יצא מבית מקדשי מסופק. האנשים שהאמינו
בי ובכוחותיי, יצאו מעודדים ומלאים ברצון להמשיך, כחיה הפצועה
שמקבלת זריקת מורפיום. האנשים שלא האמינו לא התקרבו בכלל
והביקורות שנשמעו נבלעו כמים הנשפכים באדמת המדבר בצהריי היום.

הלקוחות שבאו בתקופה הראשונה השתייכו לשכבה העמוקה בים ההשכלה.
היו אלה לרוב אנשים פשוטי יום שחסכו יום וליל בכדי להגיע אליי
בתקווה לקבל כיוון חדש שישנה את חייהם, אנשים שהאמינו בחמסות
ובעין רעה. היו אלה פועלים פשוטים שעוד נשארו בעבודתם למרות
הקדמה הכלכלית המפטרת והעדפתם של המעסיקים להעסיק עובד זר שקט,
זול ושניתן להעיף לכל הרוחות ברגע שיזקוף את ראשו. באו עקרות
בית, מובטלים (עשיתי להם איזו הנחה, כמובן), ועוד. כל אלה
השרויים במעגל הרציונאליזם מיאנו להגיע. אך אלו הם הלקוחות
הטובים ביותר כי טעות לחשוב שהם לא מאמינים. הם נלחמים עם עצמם
כדי לא להאמין אך צריך איזו בעיה קטנה, איזה סכסוך, איזו
התמוטטות כלכלית או הפרעה בריאותית והם יבואו גדושי אמונה,
צמאי תשובות ועם מזומנים ביד. כך זה היה, בתקופת הזוהר קבענו
תורים שלושה וחמישה חודשים מראש. האקדמאים באו וביקשו להירשם
תחת שם אחר, דוקטורים ופרופסורים קבעו תורים בסוף היום, אנשי
עסקים חשובים ופוליטיקאים התחננו שאבוא אליהם למשרד או לביתם.
הסכמתי בעצת חברי ושותפי והם הסכימו לשלם תעריף מוגדל במיוחד.

מנהיגי המדינה הפתיעו אותי במיוחד. כולם באו. אותם האנשים
שבמרקע נראו שופעי ביטחון עצמי, ידע, גמישות בעת הצורך,
היודעים בדיוק לאיזה כיוון הם פוסעים, אותם אלה נראו אוסף של
עצמות ובשר דליל שחוברו יחדיו הרועדים מעצם קיומם, מפחדים מכל
שטות, חולמים חלומות רעים שאיזה מלאך לוקח להם את הכיסא בו הם
יושבים ואז הם נעלמים כי אין להם קיום עצמאי. הם אלה המנהיגים
שלנו, שבאו אחד אחד למקדש שלי עם משקאות מחו"ל, שאשתין אותם
ואגלה להם אם הם ייבחרו לכנסת או לעירייה, אם מס ההכנסה תגלה
את התרמית, אם לסמוך על ההסכם עם זה או אחר, אם דעותיהם
מקובלות בעם או יהיה צורך בשינוי כדי לזכות בכמה שיותר קולות.
למען ההגינות היו גם כאלה ששאלו על עתיד המדינה ועל הדרכים
לעזור לעם היושב בציון לחיות חיים טובים יותר.  
הגעתי לרוויה כלכלית, היה לי הכל ויכולתי לא לעבוד יותר. נסעתי
בעולם והטלתי את מימיי בכל מקום, מים יהודיים, מים קדושים
המציירים עתידות. הייתי לאחד מענפי הייצוא המובילים של המדינה
באותם הימים.      
בינתיים המצב המדיני הידרדר עוד ועוד. הקו האדום של המצב
הביטחוני , הכלכלי והחברתי דמה לקו האדום בכינרת, אותו ניתן
להזיז כל פעם מחדש והעיקר לא לטפל בבעיה. המחבלים הרגו ופוצצו,
המדינה הרגה בחזרה, אלה האשימו את אלה, הדם שטף את הרחובות.
האיש הפשוט נשאר חסר עבודה והיה תלוי בנדיבות המוסדות החברתיים
שטרם נסגרו מחוסר תקציב. הלחצים הבין-לאומיים על המדינה הלכו
והתגברו, הסנקציות הכלכליות הגיעו אף הן, ועוד פיטורין ורעב
והתמרמרות שטיפסה בקלות על החרמון וביקשה הר גבוה יותר ודחוף.
וכשהמצב כה חמור ושום הסבר רציונאלי לא עובד, כשכל העולם נגדנו
והאנטישמיות גואה, כשאין פרנסה, כשהורגים בנו ונדמה כי הכוח
שלנו הוא אדיר אך איש כבר לא מפחד ממנו כי חולשותינו גדולות אף
יותר, נפתחת הדלת והנה נכנסת לה בביישנות אך בביטחון, האמונה.

מכל המפלגות פנו אליי והתחננו שאצטרף, הבטיחו לי מקום בטוח,
תפקיד, מכונית, נהג ועוד כמה תנאים שפעם היו משכנעים אותי אך
אז נשמעו לי כפכים קטנים ומגוחכים. כוחי היה גם במימי אך גם
בשתיקתי. לא אמרתי כלום, לא הבטחתי, איש לא ידע מה דעותיי בכל
מגוון הנושאים שהטרידו את העם הנבחר. בסוף התחברתי למפלגה
גדולה שהבטיחה לי הרבה. לא הייתי מעוניין בכסף וגם לא בכבוד,
רק האמנתי כי אוכל לעשות רבות למען המדינה שלי. בכנסת ישראל
בנו לי במיוחד שירותים נוצצים עם אסלה מזהב, אותה תרמתי מייד
עם כניסתי לתפקיד לאנשים נזקקים. את המשכורת שלי כחבר כנסת
וכשר חילקתי בין העניים והפופולריות שלי התעצמה והלכה. סוף כל
סוף העם האמין שיש נציג הדואג לו, איש הרואה את הנולד ופועל
בתמהיל המדויק בין שכל, לב ואשכים. המצב בארץ הלך והידרדר ככל
שעבר הזמן אך החיוך שלי שופע הביטחון והחיבוק שנהגתי לפזר
בטלוויזיה, מדי שבוע, הרגיעו את כולם. כל מוצאי שבת המצלמה
הייתה מלווה אותי בשידור חי עד לפתח השירותים בביתי וממתינה
לצאתי משם. ובצאתי הייתי ניצב מול העם, משלב את שתי ידיי מעל
לבי ומחייך חיוך חם, אבהי, נבואי, שקט ובטוח. בד בבד מלשכתי
דאגו לפזר פחדים ובהלות לאורכה ולרוחבה של הארץ. העם רעד אך
האמין שיהיה טוב, שבסופו של דבר הדברים יסתדרו, שבסוף יבוא
המשיח המיוחל ואז נפסיק לחיות בבועה של סבל ויגון.

לא דיברתי כששלחתי את רבבות החיילים למלחמה, יצאתי מאסלת ראש
הממשלה ועצמתי את עיניי מול מצלמות כל הערוצים, שפתיי מציירות
חיוך קל, ידיי מחזיקות זו את זו במפגן עוצמה וביטחון, פי אינו
מדבר אך אומר נבואה, מחר שקט, אופק צבוע בצבעים חיים. החיילים
נהרגו גדושי אמונה במעשיהם הצודק, המשפחות השכולות הודו לי על
שתרמו את חלקן האהוב למערכת קודש, העם השכיל להאשים בכל הקשיים
את הנוכרים, הגויים, האויבים שלנו.
מסך של סבל בל יתואר נפל על המדינה, העצב והדמעה כבשו הכל.
הפחד הקיומי התעצם ולא ידע גבולות, הבריות השתכנעו שהקץ קרוב
מתמיד. אך גם האמונה הייתה שם, כנר שלא כבה למרות הרוח העזה,
נצליח לשרוד - שרו הגרונות העייפים - נצליח לשרוד, למרות הכל.

ואני המשכתי להטיל את מימי הנבואה וידעתי שרק כך, רק עם עצב,
יגון וצער, דמעה וכאב, רק כך נבנה עתיד גדול לדורות הבאים
ותפארת מדינת ישראל.