1.1.2000. שמונה בערב. הגעתי למקום המפגש. ליד עץ האקליפטוס
הענק, מקום בו נהגו פעם להיפגש זוגות אוהבים בלילות קיץ חמים,
רחוקים מהעיר, קרובים אל עצמם.
העץ עדיין שם. עכשיו גם העיר. כביש מרכזי מגיע עד לעץ ומתפצל
לשני נתיבים שחובקים אותו חיבוק אומלל. אני עומד תחתיו ומחכה.
היינו אז בסוף כיתה ח' לאחר חיזור ארוך (שנמשך כשנה) של מבטים
מצטלבים, חיוכים מבוישים ואף מילה אחת. מן טקס כזה שחזר על
עצמו בכל יום, בשיעורים, בהפסקות, ותמיד אותו מרחק של גוף, של
מילה. (כנראה שכבר אז הבנו את ששנים אחר כך נשכח, שבמקום בו
גרות התחושות אין מקום למילים והדיבור הוא בעיניים, בנשמה).
בסוף שנת הלימודים, ביום של מסיבת הסיום, מצאתי פתק בקלמר
הג'ינס שלי, שבאותה עת אכלס בקושי רב עט סטיק כחול ועיפרון לא
מחודד. על הפתק היו כתובות 4 מילים בלבד - "שמונה בערב ליד
העץ". זיהיתי מיד את כתב היד וידעתי שאהיה שם, למרות שחצי שעה
קודם מתחילה מסיבת הסיום, אבל אם היא החליטה לשבור שתיקה של
שנה, גם אם רק בצורה של 4 מילים כתובות על פתק קטן, כנראה שיש
לה סיבה טובה. בכל מקרה הייתי הולך למסיבה רק כדי לראות אותה.
הגעתי ברבע לשמונה לאקליפטוס הענק, התיישבתי למרגלותיו,
התמכרתי לרחש העלים ולריחם, ממתין בציפייה. בשמונה בדיוק היא
הגיעה, התקרבה לעברי בצעדים מהוססים. קמתי על רגלי, יכולתי
לזהות ממרחק די רב את אור הירח משתקף בלחייה.
היא בוכה.
התקרבתי אני אליה, מונע על ידי איזה אינסטינקט ראשוני, פתחתי
את זרועותי לחיבוק.
החיבוק של חיי.
עמדנו כך חבוקים, העיר בגבה, הירח בלחייה. יכולתי לראות דרך
עיני העצומות את העיר מתנמנמת לאיטה, תנועת המכוניות מתדלדלת,
אורות הבתים כבים, הירח נסוג מלחייה.
דמעותיה שטפו את חזי, קרירות נעימה עברה במקומות בהם נגעו.
בכיתי גם אני.
מבין את מה שלא נאמר במילים. היא נוסעת מכאן. לאן? עד מתי? לא
שאלתי. ידעתי: רחוק ולהרבה זמן.
אביה עבד בשירות הדיפלומטי ומדי כמה שנים נסעו למדינות רחוקות
לתקופות ארוכות. היא הרי הגיעה אלינו באמצע כיתה ז' אחרי 4
שנים ביפן.
ועכשיו במרחק של שנים מבין מה שכנראה הבנו שנינו אז, במקומות
בהם לא גרות המילים - אין לנו הרבה זמן ביחד, מתוך הידיעה
הקמאית הזאת בחרנו שלא במודע לאהוב מרחוק, בלי מילים, בלי מגע,
מתוך מחשבה שכך תהיה קלה יותר הפרידה. כשתבוא.
והיא באה. קשה. יותר מכל אחת אחרת שבאה בעשרים השנים שעברו
מאז.
התרחקנו זה מזו בלי להוריד מבט. היא קרבה אל העץ, הוציאה מפתח
מכיס מכנסיה וחרטה על הגזע -" 1.1.2000 אותה שעה". לא היה צורך
בהסבר נוסף. הושטנו ידיים לפרידה, ממש לפני הנגיעה, באופן
שאפילו אני לא יכולתי לצפות, היא קרבה במהירות אל פני, רפרפה
נשיקה על שפתי וברחה בריצה, מותירה שובל של אהבה וגעגועים שדבק
בי מאז. נותרתי שם לבד עוד שעה ארוכה, מכלה את מלאי הדמעות
לעשרים השנים הבאות.
חזרתי הביתה. הורדתי את החולצה שכבר הספיקה להתייבש ומצאתי בה
את צלם גופה של אהובתי בכתמי המלח שהותירו הדמעות. זיכרון
לחיבוק של חיי.
ועכשיו. ליד העץ כבר שעה והיא איננה. אולי שכחה. לא. לא יכול
להיות. לא היא. אולי מתה? בשום אופן לא. לא היא.
חיפשתי את החריטה על העץ, בין הצהרות אוהבים וגידופי אויבים אך
לא מצאתיה. שלפתי את הפתק מכיסי. תוואי השנים מוטבע בו בצהוב
דהוי, אך הדיו עוד רעננה בדיוק כמו לפני עשרים שנה:  "שמונה
בערב ליד העץ".
קול צעדים.
דמות מתקרבת.
אישה.
אורות העיר מתנצנצים בלחייה.
היא בוכה.
דמעות זולגות מעיני.
היא יפה כל כך.
כמו אז.
לפני עשרים שנה.