כשפגשתי אותה בפעם הראשונה בשביל של המושב היא אמרה שקוראים לה
אנג'י. שאלתי אם כמו אנג'לינה ז'ולי או כמו אנג'לה בנט והיא
ענתה שלא זה ולא זה אלא כמו גבריאל ורפאל. כשהסתובבה ללכת
חשבתי שראיתי, מבצבצות מבעד לשפעת התלתלים האדומים שלה, זוג
כנפיים קטנטנות. בזמנו האשמתי את ה-J&B הריק שהחזקתי ביד, רק
אחר כך הבנתי שהאשמה צריכה להיות מופנית לכיוון אחר. לכיוון
למעלה.
אז מה יכול לדחוף אדם צעיר בשיא חיי לאלכוהול והזיות? הכל
התחיל כשנולדתי. הראש יצא והרופא אמר אוי, אמא שלי מיד נבהלה
אבל כשהביאו לה אותי היא נבהלה יותר. היא לא תודה בזה לעולם
אבל אני משוכנע שככה בדיוק זה היה. צריך רק לראות את הבעת
הפנים האומללה שלה בתמונות מימי חיי הראשונים. גם אני לא
נראיתי מאושר במיוחד, כבר אז היתה לי הרגשה רעה לגבי מה שהולך
לקרות הלאה. את הילדות שלי קשה להגדיר שמחה ומאושרת, מילים כמו
תמוהה ולא ברורה מתאימות הרבה יותר. כשכל הילדים בגן בנו
בקוביות אני הייתי עסוק בלהביט באבק שהצטבר בפינות החדר. בטרום
חובה היתה קפיצה משמעותית בהתפתחות שלי וכשהילדים האחרים למדו
לספור עד 20 אני כבר ידעתי לאסוף את האבק וגלגל אותו לכדורים
גדולים. אני עדיין זוכר באיזו גאווה הראיתי לתרצה הגננת את
יצירת האומנות שעשיתי. אבל תרצה, שכנראה היתה קרובת משפחה של
המיילד רק אמרה אוי ונאנחה עמוקות.
כתה א', והכיתות שבאו אחריה, היו טראומטיות לא פחות. מקומי
בכתה התבסס מהר מאד וכולם הכירו אותי בתור הילד המאחר עם השיער
הקופץ והשוקולד על הפנים. המעמד זיכה אותי בהערצתה של יועצת
בית הספר שרצתה לחקור אותי וכך לגלות את המקור הקדום של האדם
המודרני. החוליה החלשה בשרשרת האבולוציה. שלום. הילדים האחרים
לעומתה התענינו בי לא מבחינה מדעית אלא תרבותית. נהייתי מופע
סטנד-אפ לייב כבקשתך. כשאחת הילדות היפות בכתה, כמו יעלי למשל,
היתה בוכה, מיד היה קופץ האביר התורן ומפגיש את פרצופי הענוג
פגישה אינטימית עם הבלטות והפנלים. זה עבד כל פעם כמו קסם
ויעלי התעודדה וחזרה להיות חייכנית ובלונדינית כתמיד. עד כיתה
ו' למדתי לזהות את יצרן הבלטות רק לפי הדוגמא של הסומסומים
שבהם. ראש בלטה נהפך בשבילי מביטוי מטפורי לתיאור פיזי ועד
היום הוא קרוב לליבי ומעלה זכרונות ילדות נעימים ביותר.
הנה עובדה מענינת על טבע האדם, יותר משהאנשים מסביבו סדיסטים
האדם מזוכיסט לעצמו. זה נכון, אפלטון אמר את זה ואני הוכחתי.
הנחמה הכי גדולה שמצאתי אז היתה בעובדה שגרמתי ליעלי היפה
לצחוק. בחלומות בהקיץ ולא בהקיץ שלי הייתי אני הסוס על האביר
הלבן של יעלי וגרמתי לה לצחוק ולחייך בלי הפסקה. היא בתמורה
נתנה לי את אהבתה הנצחית. היינו הולכים בשבילים של המושב שלובי
זרוע, מסתכלים על הכוכבים ומריחים את ניחוח  הלולים. כל השכנים
החטטניים הציצו מהחלונות והתמלאו קנאה. דבר אחד אפשר להגיד
לזכותי, תמיד היה לי דמיון פורה וחוש הומור מוזר.
יעלי לא ידעה אף פעם שאני מאוהב בה, היא לא טרחה להסתכל מספיק
מקרוב כדי לשים לב. במסיבת סיום של בית הספר האזורי היא דרכה
עלי בטעות לצלילי 'עוף גוזל' ופלטה קללה עסיסית כמו אנטריקוט.
זאת היתה הפעם הראשונה שהיא דברה אלי ומרוב התרגשות מגודל
המעמד הרשיתי לה לדרוך עלי שוב. מאותו יום האהבה שלנו פרחה.
מאז בית ספר יסודי עברו כמה שנים והצלחתי לשקם קצת את התדמית
ואת האגו הפגוע שלי. המפנה הגיע בתחילת התיכון כשהבנתי שאני
יכול להפוך את הכישורים שלי כבדרן ליתרון. בהתחשב בעובדה שאלה
היו שנות השמונים וכרית פלוצים נחשבה להומור משובח זה לא היה
קשה במיוחד. נעץ אחד על הכסא של גייגר המורה לאזרחות הקפיץ את
המניות שלי בכמה דרגות. גייגר היה פחות מרוצה מהענין ודרש שכל
שיעור מישהו יתיישב על הכסא שלו לפניו לוודא שאין עליו דבק מגע
או איזה זוחל חלקלק במיוחד.
לעומת הטראומה שלו אני יצאתי בזול, שלחו אותי לשיחה אצל
הסגנית. בנקודה זו צריך להסביר כמה דברים, המשרד של הסגנית
שימש לפני כן מחסן והיה כולו 3x2, הסגנית לעומת זאת, תפסה שטח
של 4x4. השיחה שלנו לא היתה ארוכה כל-כך כי הסגנית מיהרה לחזור
לארוחת הצהרים השניה שלה. יצאתי מהחדר והרגשתי די מרוצה מעצמי,
שיחזרתי את הרגעים הגדולים של אותו בוקר ואת המבטים המעריצים
של הבנים האחרים בכתה. נראה שהענינים מתחילים להשתפר, רק שאז
יעלי עברה אותי בטיסה משאירה אחריה שובל של או-דה-טואלט וצחוק
בלונדיני הורס. האגו שלי התכווץ חזרה למימדיו הטבעיים, היא
בכלל לא ידעה שאני קיים. לא משנה מה עשיתי יעלי לא הטריחה את
עצמה לשים לב אלי.
יעלי היא מהאנשים המושלמים האלה, כל המורים אהבו אותה וכל
הבנות קינאו בה והיו חברות הכי טובות שלה בו זמנית. יש לה חיוך
של מיליון דולר ויכולת להמיס במבט. היא התנהגה כמו מלכה, זה
הרי ברור שמגיע לה הטוב ביותר וזה בדיוק מה שהיא תקבל. מעריצים
לא היו חסרים אבל יעלי היתה אנינת טעם ובחרה אותם בקפידה. רק
השמיניסט החתיך התורן זכה בחסדיה. אין מה להגיד, פאם פאטאל
אמיתית, לא היה לי  סיכוי אצלה אף פעם. אבל באהבה כמו באומנות,
אין דבר כזה שאין דבר כזה. הייתי מאוהב ביעלי כל כך הרבה שנים
שכבר לא ידעתי מה ישאר ממני אם לא הייתי מאוהב. מה שלא עשיתי
לא הצלחתי להשתחרר מההשפעה המהפנטת שלה. גם אחרי שהתבגרתי
והבנתי שכל הפוזה שלה מחפה על חסך חמור באישיות נותרתי לוזר
מאוהב כשהייתי.

לפני שבועיים חזרתי למושב למסיבת שיחרור של ארז. הוודקה תפוזים
זרמה כמו מים, אפשר להגיד כמו דם בעורקים. המוזיקה פימפמה לי
בכל הגוף, הלב שלי דפק בקצב הבייס ליין. זה היה אחד מאותם
רגעים נדירים שאפשר לקרוא להם אושר. כן, אושר. היינו צעירים
משוחררים בשיא החיים, כל העולם היה אפשרות אחת גדולה מחכה
שנתפוס אותה. כן, גם אני, השליט הבלתי מעורער של ממלכת
מלנכוליה, חוויתי רגע אחד כזה. מצד שני יכול היות ששמו משהו
בשתיה. יותר מהכל היתה לי הרגשה של שיחרור. מי יכול עלי? מי?
שיבוא ונראה אותו!
ברגע ההוא בשיא הכח שלי, עמוק בבטן, היתה לי תחושה חזקה שלא
יכולתי להתנער ממנה. הרגשתי את זה מתבשל שם כאילו הר געש עומד
להתפרץ מתוכי, ואז זה קרה, הקאתי. הקאתי ישר על השמלה החדשה
של אחת מהבלונדיניות של ארז. מסביב מיד התפנה רדיוס של שלושה
מטר לפחות, כולם ברחו, חוץ מהבלונדה שנשארה תקועה שם. הרמתי את
המבט ותכננתי לשלוח הערה שנונה לכיוון שלה אבל אז הוכיתי בהלם
והתלבש לי פרצוף המום, חיקוי מדויק של הפרצוף שהיא לבשה. זו
היתה יעלי.
כמה שנדמה לנו שאנשים מתבגרים אחרי ההתבגרות, זו סתם אשליה. כל
הסיטואציה היתה כאילו אנחנו עדין בכתה ו' רק שעירים יותר. כולם
עמדו מסביב במבט צמא דם מחכים לראות מה מלכת הכתה תעשה לי.
ליעלי כמעט התפוצצו כמה ורידים חיוניים מרוב כעס, מאוחר יותר
הצטערתי שזה לא קרה באמת. היא היתה אדומה, עשן יצא לה
מהאוזניים וברקים נורו לה מהעיניים. ואז היא פתחה את הג'ורה
שלה "אודי, יא חתיכת $%#  &$#@! לך ל$%$#, אמא שלך!" כל-כך
הרבה רוע ביעבע מתחת לפני המלאך שלה. "יא סוטה מכוער! גמד
מחוצ'קן! חתיכת הפרשת גמל עלובה!" זה לא ציטוט מדויק, אבל בתוך
הסחרחורת והבחילה שרק התגברו היה נדמה לי שזה מה ששמעתי. חשבתי
שזה נגמר ואני אוכל ללכת עכשיו להיעלם באיזה פינה חשוכה או
להיבלע בבור עמוק במיוחד. אבל לא. יעלי הפגינה כושר גופני
מדהים ובבעיטה שהזכירה לכולם את רונלדו הכניסה לי ישר בביצים.
שמעתי את הילדים שלא נולדו לי זועקם לעזרה ברגעיהם האחרונים.
ניסיתי להגיד להם אבא'לה כאן, יהיה בסדר, אבל כל מה שיצא לי
היה ציפצוף צורמני. חזרתי להיות הגמד המכוער והמושפל שהייתי,
אפילו הקול שלי חזר להיות כמו פעם. אני משוכנע שכולם צחקו
כשדידיתי החוצה בכוחותי האחרונים. ככה, בכמה שניות, התפוררתי
כמו אשליה, התרסקתי כמו בצניחה ללא מצנח, באנג'י ללא חבל,
בן-אדם בלי אישיות. הסתכלתי לעצמי ישר בעיניים ואמרתי לי
"אודי, אתה אלכוהוליסט מושתן!"
"איך קוראים לך?"
מה?! מי אמר את זה?
"אני. איך קוראים לך?"
זו היתה אשה-ילדה, עומדת מעלי עם לחיים עגלגלות ועיניים גדולות
שהסתכלו ישר אלי. היא לבשה שמלה לבנה שהגיעה עד הרצפה ורקדה
קצת ברוח.
"אודי" עניתי לה פעור פה "ואיך קוראים לך?"
"אנג'י"
"כמו אנג'לינה ז'ולי או אנג'לה בנט?" ניסיתי להתחכם, אבל היא
נשארה רצינית ושלווה כתמיד.
"כמו גבריאל ורפאל. כדאי לך לשים על זה קרח אם אתה לא רוצה
שימשיך לכאוב". לרגע חשבתי שהיא התכוונה לאגו שלי אבל אז ראיתי
לאן היא מסתכלת והבנתי.
"אה כן, יהיה בסדר. אני ממילא לא כל-כך אוהב ילדים"
כשהרמתי את המבט לכיוון שלה היא כבר לא היתה שם. איזה טריפ
מטורף.
כבר חודש עבר מאז אותה תקרית מצערת. כבר חודש אני מסתובב
בהרגשה חמוצה בבטן והפעם לא ממשהו שקשור לעיכול. יעלי בעטה
אותי ישר למציאות, אני כבר לא יכול התחבא מאחורי שנינויות
דוקרניות. אני יושב כאן על המדרכה כמו איזה הומלס וים של רחמים
עצמיים שוטף אותי. אלוקים אדירים, איך בזבזתי את הילדות שלי?
כמה זמן נאחזתי באובססיביות במה שחשבתי שהיה אהבה? בנוסף לכל
מתחיל להיות קר ואין לי סוודר. כל מה שחסר עכשיו זה שיתחיל
לרדת גשם.

השמיים התמלאו עננים וגשם התחיל לרדת בכח. האדמה הצמאה ספגה את
המים בשקט, נותנת להם לשטוף מעליה את שכבת האבק. הבחור הצעיר
שישב על המדרכה נעמד פתאום והתחיל לצרוח כמו משוגע "יורקים עלי
מהשמיים! משתינים עלי! אין לך מישהו בגודל שלך להיטפל אליו?
איפה את אנג'י? תגידי לו שיפסיק. איפה את?" בשניה ההיא נפל
מלמעלה חפץ כבד וכנראה שפגע לו בראש כי הוא השתטח למדרכה ברעש.
הבחור התיישב אחרי כמה שניות, מנסה להתאושש מהמכה שספג, משפשף
את הסימן האדום שנשאר לו במצח. ביד הוא החזיק מה שנראה כמו
צרור מפתחות. במבט שלו היה עירבוב נדיר של טמטום והבנה, כאילו
היאוש המוחלט שאחז בו הוביל להכרה שזה הגורל ואין מנוס. אפילו
השמיים נגדו.
תיקתוק של עקבים היה הצליל היחיד שנשמע עכשיו על רקע התיפוף
העדין של הגשם. בחורה לא גבוהה ולא נמוכה, לא אשה ולא ילדה, עם
לחיים עגלגלות, עיניים גדולות ותלתלים אדמוניים גולשים נעמדה
לידו. הוא הסתכל עליה כאילו הוא מכיר אותה מאיפה שהוא אבל עדין
לא מאמין שזו היא.
"יא, מצאת את המפתחות שלי! תודה, כבר חשבתי שאיבדתי אותם,
חזרתי בדיוק מהעבודה, אני ממלצרת, וחיפשתי אותם בתיק. יש לי
מלא זבל בתיק וחשבתי בהתחלה שהם סתם תקועים שם מתחת למשהו, אבל
לא מצאתי אותם. כמעט התחלתי להילחץ, אין לאף אחד עותק אחר של
המפתח לדירה שלי" ככה היא המשיכה בשטף דיבור בלתי נגמר והוא רק
מסתכל עליה בעיני פאפי כולו נוטף מים. היא החזירה לו חיוך קטן,
נזכרת שהוא עוד יושב שם על המדרכה הרטובה מחזיק את המפתחות
שלה.
"אוי, אתה רטוב לגמרי, אתה רוצה לעלות אלי להתייבש ליד התנור?
אני אכין לך מרק שלא תצטנן" בלי לחכות לתשובה היא אחזה בידו
ולקחה אותו אחריה.
"אני מיכאלה. ואתה?"
ברגעי חסד כאלה, כשהערב נעים והאויר נקי מהגשם הראשון, יושב לו
למעלה הבוס הגדול ומחליט להפסיק לתת לבני האדם להתעלל בעצמם.
הוא פותח להם דלת, נותן דחיפה קטנה בכיוון הנכון ואם צריך,
אפילו שולח מלאך.